רגישות לרעש (היפראקוזיס) כמגבלה לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998, מחייב מקומות ציבוריים, לרבות עסקים הפתוחים לקהל הרחב, להנגיש את עסקם לבעלי מוגבלות. החובה חלה גם על מעסיקים. זה מאד ברור לנו שאדם בכסא גלגלים זקוק לרמפה, או שיש חובה שבכל בניין יהיו שירותים המותאמים לנכים. נכות פיזית היא מגבלה נראית לעין, ולפיכך, ברור לכל אחד מאיתנו שכל בית עסק וכל מקום ציבורי חייב להיות נגיש לאנשים המתניידים בכיסאות גלגלים, הגם שלפעמים מדובר באדם אחד המגיע לבניין זה אחת לכמה זמן. עדיין – המקום חייב להיות נגיש, ואם אינו נגיש, בעל המקום צפוי לסנקציות משפטיות שונות.

אך הדבר פחות מובן מאליו, כשמדובר בנכות שאינה נראית, כגון רגישות לרעש. רגישות לרעש היא נכות לכל דבר ועניין, היא קרויה בשפה המקצועית hyperacusis, וישנה ספרות מחקרית ענפה בנושא, אשר מחלקת את הרגישויות לרעשים לסוגים שונים. לא אחת, רגישות לרעש היא תוצר של נכות אחרת: כך לדוגמא- לעיתים אנשים הסובלים מירידה בשמיעה, שומעים תדרים מסוימים באופן חזק יותר משאר האנשים, ולצד קשיי שמיעה בתדרים מסוימים, הם שומעים צלילים צורמים וחזקים מידי בתדרים אחרים. אנשים הסובלים מפוסט טראומה בעקבות שירותם הצבאי, או בשל אירועים אחרים (כגון ירי טילים שוטף על אזור מגוריהם) – רגישים יותר לרעש מכלל האוכלוסייה. ילדים בעלי צרכים מיוחדים – כגון ילדים על הספקטרום האוטיסטי, רגישים מאד לרעש. אנשים מבוגרים המחלימים מהתקף לב – עלולים להיות רגישים מאד לרעש. תינוקות מעצם טבעם רגישים מאד לרעש, והרעש פוגע באופן אינהרנטי בהתפתחותם (למעשה גם בעלי חיים מגיבים לרעש חזק באיתותי מצוקה קשים ומטרידים).

בעוד שברור לנו שבקניון חייבת להיות רמפה, בכדי להנגיש את הקניון לאנשים המתניידים על כסא גלגלים, גם אם הם מהווים אחוז מזערי באוכלוסיה וגם אם הם מבקרים בקניון לעיתים רחוקות, פחות ברור לנו שגוף ציבורי, לרבות עסק הפתוח לקהל הרחב, חייב לפי חוק – להנגיש את מתקניו לאנשים הרגישים לרעש.

בשפה האנושית קוראים לכך התחשבות – בעל חנות בקניון אינו יכול להופכה לדיסקוטק כאשר לקוח הרגיש לרעש מבקר בה ומבקש להנמיך. אין זו "קפריזה" של הלקוח, ולפיכך – בעל החנות (שהפכה לדיסקוטק) אינו יכול להתעקש ש"ככה זה". לפי חוק הוא מחויב להנגיש את חנותו לבעל המוגבלות, ולהנמיך את הווליום, כל עוד בעל המוגבלות מבקר בחנותו ומבצע את קנייתו.

שהרי, אם בעל החנות לא ינמיך את הווליום, אדם הרגיש לרעש לא יוכל לעולם לבקר בחנות זו, וזה כאילו נאסרה עליו הכניסה לחנות (שכן בפועל היא נמנעה ממנו). זו מהותה של אפליה, ואת זאת החוק מבקש למנוע ומנסה לתקן.

במקרה ובעל עסק מפעיל בעסקו, בדרך קבע, מוסיקה ב"פול ווליום", באופן ההופך את בית העסק לבלתי נגיש לאדם בעל רגישות יתר לרעשים, הרי שאותו בעל עסק מונע מאותו אדם נגישות לעסקו ומפלה אותו. במקרה כזה, מכתב התראה אחד מסייע. ואם לא, הרי שחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1988, מקנה לאדם בעל רגישות לרעש, אשר נגישותו לבית עסק נחסמה, את הזכות לפיצוי סטוטורי, ללא הוכחת נזק.