אשפוז כפוי בראי כללי המשפט המנהלי
משרד עו"ד ענבל בר-און מטפל בעררים ובערעורים על אשפוז בכפייה.
משרדנו רואה באשפוז בכפייה הליך מנהלי לכל דבר ועניין, אשר מחייב את הגורמים השונים בשרשרת האשפוז הכפוי (הפסיכיאטר המחוזי, וועדת הערר המחוזית, ובמידה מסוימת אף רופאי בית החולים) לפעול לאור כללי המשפט המנהלי.
מהם כללי המשפט המנהלי?
כללי המשפט המנהלי הינם סט של כללים, אשר מסדירים את "מערכת היחסים" בין השלטון לבין האזרח הקטן, מתוך הנחת מוצא כי כוחו העודף של השלטון, וכוחו הנחות של הפרט, מחייבים מערכת שיטתית של כללים, אשר ישימו סייג ורסן לכוחו הבלתי מוגבל של השלטון.
הנחת היסוד הזו יפה במיוחד בתחום האשפוז בכפייה. מחד, אנשים רבים אשר נופלים קורבן להליך של אשפוז בכפייה, נמצאים במעמד חברתי נמוך, לכודים במעגל העוני, סובלים מפוסט טראומה, חסרי תמיכה כלכלית וחברתית, ובנוסף, מתמודדים עם קשיים נפשיים שאינם פשוטים.
מאידך, למעט רשויות בישראל יש כוח כה רב, כפי שיש לפסיכיאטר המחוזי;
בפסק הדין בעניין מזל כרמלי נ' מדינת ישראל, העירה כבוד השופטת שושנה נתניהו (כן, קרובה של...) על הכוח הרב והעוצמתי שנתן המחוקק בידיהם של הפסיכיאטרים, ועל האפשרות המחרידה כי יעשה שימוש לרעה בכוח זה;
השינוי שנעשה בחקיקה בתחום בשנת 1991
גם בפסק הדין בעניין משה חובב, קראו השופטים למחוקק לשנות את החוק. בסופו של יום, חוק האשפוז הכפוי החדש שנחקק בשנת 1991, אמנם הוסיף סייגים לסמכותו של הפסיכיאטר המחוזי, אך מצד שני גם הרחיב את סמכותו, ואפשר אשפוז בכפייה בעילות רחבות ועמומות כגון "חוסר יכולת לקיים צרכים בסיסיים", "פגיעה ברכוש" או "פגיעה נפשית חמורה בזולת".
מאמר שנכתב ע"י ארבעה מלומדים ואשר סקר את המגמות בחוק החדש, מצא כי למרות מראית העין של השינוי, מגמות החוק הינן שמרניות, והחוק נוטה לאמץ את הנרטיב הרפואי ואת התפיסה הרפואית לעניין אשפוז בכפייה.
התוצאה היא, כי זרמו הרבה מים בנהר מאז שנות השמונים והשבעים של המאה העשרים, אז נתנו פסקי הדין המבקרים את הכוח הרב מידי שיש לפסיכיאטר המחוזי, ועדיין יש לו כוח רב.
מגמות הפסיקה לעניין אשפוז בכפייה מאז ועד היום
כאן מגיע תפקיד הפסיקה - ותפקידם של כללי המשפט המנהלי לרסן את תפקידו של הפסיכיאטר המחוזי.
אחד מפסקי הדין הראשונים והחשובים שניתנו בנושא היה פסק הדין בעניין ע"ש 1762/94 פלונית נ' הפסיכיאטר המחוזי. באותו מקרה, אשר טופל ע"י האגודה לזכויות האזרח, לראשונה נבחנה סוגיית האשפוז הכפוי לאור כללי המשפט המנהלי (כדוגמת - זכות השמיעה).
שורה של פסקי דין בסוף שנות התשעים ובראשית שנות ה 2000, סייגו את סמכות הפסיכיאטר המחווזי ואת סמכות הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות לאשפוז בכפייה, תוך הסתמכות על כללי המשפט המנהלי.
מרבית מפסקי הדין הליברליים האלו נתנו ע"י כב' השופטת (כיום בדימוס) סביונה רוטלוי. אולם משפרשה היא מכס השיפוט, פסקי הדין הפכו לפחות ופחות ליברלים, והחלו להתגלע מגמות שמרניות בפסקי הדין.
ועם זאת, פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון ברע"א 8000/07, פלוני נ' היועמ"ש, קובע כי וועדה פסיכיאטרית מחוזית, אשר דנה בעררים שמוגשים על אשפוז בכפייה, חייבת לפעול לאור כללי המשפט המנהלי, ובפרט לאור מבחן הראיה המנהלית.
הליך של אשפוז בכפייה לעולם חייב להתבצע לאור כללי המשפט המנהלי
או במילים אחרות, גם כשהפסיקה היא פחות ליברלית ויותר שמרנית, עדיין ברור לכל כי הליך של אשפוז בכפייה, חייב להתבצע לאור כללי המשפט המנהלי, וביניהם: החובה לאפשר למאושפז בכפייה זכות שמיעה, ולשמוע את גרסתו. החובה לאפשר לו את זכות השמיעה הפאסיבית, היינו, לאפשר לו להבין מדוע הוא אושפז בכפייה, כי רק כך יוכל להעלות טענות כנגד אשפוזו הכפוי. כמו כן, לחברי הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית אסור להמצא בניגוד עניינים. החלטה של וועדה פסיכיאטרית מחוזית חייבת להיות מנומקת.
בעוד שבסוף שנות התשעים ובראשית שנות ה- 2000, נהגה כב' השופטת סביונה רוטלוי לבטל אשפוזים כפויים רבים, משום שהיו בהם "פגמים היורדים לשורשו של עניין" - או במילים אחרות, המאושפז שוחרר מאשפוז כפוי כי הופרו ברגל גסה כללי המשפט המנהלי, הפסיקה במחצית השניה של שנות ה- 2000 ואילך, הפכה להיות "סלחנית" יותר כלפי הפרה ברגל גסה של כללי המשפט המנהלי, וזאת לאור "תורת הבטלות היחסית", הקובעת כי גם אם היה פגם פרוצדורלי במהלך האשפוז הכפוי, ניתן להביא לתיקונו.
לשיטתנו - כללי המשפט המנהלי צריכים לחול גם על הפסיכיאטר המחוזי
משרדנו טוען בתוקף, בכל הליך משפטי שנקטנו, כי לא רק הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית חייבת לציית לכללי המשפט המנהלי ולפעול לאורם, אלא גם הפסיכיאטר המחוזי. זה האחרון חייב לאפשר ל"מועמד" לאשפוז בכפייה את זכות השמיעה. הוא חייב לנמק את בהרחבה את הוראת האשפוז הכפוי (מה שלא מתרחש. כל הוראות האשפוז הכפוי הינן בנות 4 שורות), הוא חייב לקיים את מבחן הראייה המנהלית ולאסוף נתונים (גם זה לא מתרחש, הוא לרוב ניזון משמועות).
כשאנו תוקפים את הוראת האשפוז הכפוי בהליך של ערר לוועדה הפסיכיאטרית, אנו מקפידים תמיד לציין כי הוראת האשפוז הכפוי פגומה מיסודה כי היא לקונית, שטחית ואינה מנומקת; כי ל"מועמד" לאשפוז כפוי לא נתנה הזדמנות נאותה להשמיע את גרסתו, וכי הפסיכיאטר המחוזי נסמך על שמועות ולא טרח לאסוף נתונים, וגם כאשר הובאו בפניו הנתונים, הוא התעלם מן הנתונים, ודבק בתוכניתו לאשפז בכפייה חרף מידע סותר, מפריך או מזים שהוצג בפניו.
כשאנו פונים לבית המשפט בבקשה לצו מניעה כנגד אשפוז בכפייה (הליך חדשני ותקדימי ביוזמת משרדנו) - עיקר טענותנו מבוסס על כך שלא רק הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית חייבת לאפשר את זכות השמיעה למאושפז, אלא גם, ובעיקר, הפסיכיאטר המחוזי. הפסיקה קבעה זה מכבר, כי זכות שמיעה מאוחרת - ערכה פחות, או במילים אחרות: הרבה יותר נכון, מידתי ויעיל, לאפשר ל"מועמד" לאשפוז בכפייה להשמע בטרם יינקט כנגדו אקט כה דרקוני כאשפוז כפוי, מאשר שדבריו ישמעו לאחר 5 ימים שבהם הוא מאושפז בכפייה, וקשה לו להתבטא בפני הוועדה כי התרופות הרבות מקשות עליו את כושר הדיבור.
וגם כדאי לדעת:
עו"ד ענבל בר-און למדה לתואר שני במשפט ציבורי באוניברסיטת תל-אביב, התמחתה בבית המשפט לעניינים מנהליים, הייתה בלוגרית ועיתונאית משפטית במשך שנים ארוכות (בשנים 2006 עד 2016) ובמסגרת זו פרסמה מאמרים רבים, הן בתחום המשפט והפסיכיאטריה והן בתחום המשפט המנהלי. לעו"ד ענבל בר-און נסיון בעשרות תיקים של אשפוז כפוי.
עבודות הסמינר של עו"ד ענבל בר-און מתקופת לימודיה עסקו, בין היתר, באשפוז כפוי לאור כללי המשפט המנהלי:
עבודות הסמינר של עו"ד ענבל בר-און במסגרת התואר הראשון עסקה במסוכנות כפרמטר לאשפוז כפוי לאור כללי המשפט המנהלי, (את תקציר הסמינר ניתן לקרוא כאן וגם כאן) ובתואר השני כתבה עו"ד ענבל בר-און עבודת סמינר בנושא הרשומה הרפואית של אדם שאושפז בכפייה: בין חוק זכויות החולה לכללי המשפט המנהלי.