מהן הרפורמות הנדרשות במנגנון האשפוז בכפייה? מאמר שלישי בסדרה

במאמרי השני בסדרת המאמרים אודות הרפורמות המשפטיות והחקיקתיות הנחוצות בתחום האשפוז בכפייה, דנתי בחשיבות של עיבוי ההוגנות של ההליך, והצבת ערובות פרוצדורליות ודיוניות אשר תבטחנה כי הליך האשפוז הכפוי לא יהא שרירותי במידת האפשר.

במאמרי הקודם דנתי באופן מבואי בשני פתרונות אפשריים אשר יצמצמו את כמות ואת היקף אשפוזי הסרק, ויהפכו את ההליך ההוגן יותר:

ראשית – אדם שאושפז בכפייה – עניינו יובא בפני שופט ו/או וועדת ערר, אשר תבחן באופן אמיתי והוגן את נחיצות האשפוז הכפוי, עם דגש על הקשבה אמיתית לטענותיו של ה"מועמד" לאשפוז כפוי (כיום, כאשר אדם הנתון באשפוז כפוי מכחיש את המסד העובדתי אשר בשלו אושפז, או מבקש להציג סיפור עובדתי חלופי, הוא מקוטלג באופן אוטומטי כ"חולה בהכחשה", הגם שהאזנה אמיתית לדבריו הייתה יכולה לגלות כי האשפוז מיותר לחלוטין).

שנית- במקרים שבהם אכן יש צורך באשפוז כפוי מיידי, ואלו צריכים להיות מקרים נדירים באמת (כשאדם על סף התאבדות, לדוגמא), יש להפעיל מנגנוני בדיקה המתייחסים לאותן 24 שעות, וזאת בכדי למנוע מאדם את הטראומה שבהבאתו בכפייה לאשפוז/בדיקה כפויה, ללא הצדקה.

 

היד הקלה מידי על ההדק

על פי חוק האשפוז הכפוי, אשפוז כפוי מורכב משני שלבים: בדיקה כפויה, ואשפוז כפוי;

בדיקה כפויה היא הליך דרקוני שבו גורם בקהילה "מלשין" לפסיכיאטר המחוזי כי פלוני, בין אם מטופל במערכת בריאות הנפש ובין אם לאו, "עושה צרות" וצריך להחזיר אותו לתלם;

אם מדובר באדם שמטופל במערכת בריאות הנפש (או בז'רגון המקצועי "מוכר למערכת") – הגורם בקהילה לרוב פונה לפסיכיאטר המחוזי כי המטופל אינו צייתן וקונפורמיסטי דיו או בז'רגון החביב על הפסיכיאטרים: "אינו משתף פעולה".

אם הוא אינו "מוכר למערכת" כפי הז'רגון של הפסיכיאטרים, הרי שהפנייה ללשכת הפסיכיאטר המחוזי נעשית ע"י בני משפחה. לעיתים מתוך דאגה אמיתית, לעיתים מתוך פטרונות, לעיתים מתוך בורות ואי הבנה של משמעות פנייתם, ולעיתים גם מתוך רוע לשמו, כחלק ממערכת יחסים מתעללת (לדוגמא: גבר המתעלל רגשית באשתו, מכנה אותה "משוגעת" כחלק מאותה התעללות רגשית ונפשית, ופונה לפסיכיאטר המחוזי כחלק מאותה התעללות).

למרות שהחוק קובע סייגים, כגון שיש לפנות ראשית לאדם ולהציע לו להבדק מרצונו החופשי, ולמרות שהפסיקה קבעה במפורש כיצד יש לפנות לאדם, לזמן אותו לבדיקה מרצונו, ולאפשר לו להגיע להיבדק מרצונו בטרם גוררים אותו כמו עבריין לנגד עיני שכניו, בפועל, הסייגים האלו אינם מתקיימים;

המציאות בפועל היא שאדם נלקח לנגד עיני שכניו באופן אלים ומשפיל לבדיקה כפויה, כאשר התוצאות של אותה בדיקה כפויה מוטות מראש, דווקא משום שאדם נלקח באופן כל כך משפיל ולא הולם, ואסביר:

כל אדם אשר שני גברתנים מגודלים ידפקו על דלת ביתו בחצות, וידרשו ממנו באופן כוחני ומשפיל להתלוות אליהם, לא יראו לו את הוראת האשפוז הכפוי, וימנעו ממנו לנסות להתקשר לעו"ד בזמן הזה, וכל זה, תוך ששכנים סקרנים צופים במציצנות ב"מחזה", עלול להיכנס לטראומה נפשית אך ורק מעצם הסיטואציה הזו. לעיתים המצב הנפשי של הנבדק, אינו אלא תוצאה של הטראומה מעצם לקיחתו הכפויה לבדיקה, וכאן האדם עומד בפני 'מלכוד 22' ונתון למעגל שוטה, אשר במסגרתו, עצם תגובתו הנסערת לאופן הברוטלי שבו נלקח בכפייה, היא זו שמצדיקה את אשפוזו הכפוי מנקודת המבט של המערכת. הגיון מעגלי שגורם לאשפוזי סרק רבים מספור.

בדיקה כפויה, שנחווית כאירוע טראומטי עבור הנבדק, יכולה לגרור אשפוז כפוי בחלוף רבע שעה או עשרים דקות, וכל מה שנחוץ או חילופי פקסים בין לשכת הפסיכיאטר המחוזי לצוות בית החולים הבודק. מדובר בהליך שנעשה כשהיד קלה מידי על ההדק, כשאין שום מנגנון בקרה או בדיקת עובדות, וכשחלק ניכר מן האשפוזים הכפויים מבוססים על מסד עובדתי שגוי, מוטעה, לא נכון, לא מדויק, שקרי או מופרך.

לרוב לא מציגים לנבדק את הטעמים שבשלם מבקשים לאשפזו, כך שלא מתאפשרת לו ההזדמנות להזים את העובדות ולהציג את גרסתו; אם כבר פורשים בפניו את העובדות, לא ממש מקשיבים לתגובתו. אם הוא מכחיש את המיוחס לו, שותל את זה בקונטקסט, או ממזער את מה שמיוחס לו, הוא מואשם ב"דיסימולציה", הינו, מואשם בכך שהוא "מכחיש";

בעוד שבדין הפלילי, כשנאשם כופר באשמה, הנטל עובר אל שכמי התביעה הפלילית להוכיח כי הנאשם אכן אשם, באזור הדמדומים הפסיכיאטרי, אם אדם בחדר מיון יטען כי מאשפזים אותו על סמך מסד עובדתי שגוי, יתייחסו אליו בזלזול כאל מי שמכחיש את חוכמתם הבלתי מעורערת של הרופאי, או בז'רגון שלהם, בכך שהוא "דיסימולטיבי";

אם הוא חולק על האבחנה הפסיכיאטרית שלו הוא "חסר תובנה למצבו". ונניח לרגע שפסיכיאטריה היא מדע לא מדויק, האפשרות לטעויות היא רבה, ויש סיכון רב לאבחנות שגויות בבדיקה בחדר מיון, ובפרט שאדם הובא לחדר מיון באופן אלים ובריוני, ונסערותו הנפשית מטה את הבדיקה.

פרק הזמן אשר חולף מרגע שגורם בקהילה פנה לפסיכיאטר המחוזי, ועד שהפסיכיאטר המחוזי מוציא הוראת בדיקה כפויה ולאחר מכן הוראת אשפוז כפוי, הוא פרק זמן קצר; בפרק הזמן הקצר הזה נמחצות ברגל גסה כל זכויות הפרט, ולמעשה, חירותו נשללת בקלות יתרה על סמך שמועות שלא נבדקו, על סמך חצאי אמיתות, על סמך עובדות שהוצאו מהקשרן, ועל סמך גרסה חד צדדית של הגורמים המעוניינים באשפוז.  הבדיקה הרפואית שמבוצעת בפרק הזמן הקצר הזה מוטה מעצם העובדה, שאף אדם שנגרר באופן ברוטלי מביתו, לעיתים באישון לילה, ולעיתים אף כטרם הספיק להתלבש באופן מלא, אינו יכול להציג חזות של 'עסקים כרגיל'.

אז מה הפתרון?

טענתי היא, כי גם אם ישתנה החוק באופן כזה שבו אדם המועמד ל"אשפוז כפוי" יזכה לראות שופט בחלוף פחות מ 24 שעות, ובכך יושווה מעמדם של אנשים שעומדים לשלול חירותם על דרך של אשפוז בכפייה למעמדם של אנשים שחירותם נשללת על דרך של מעצר, עדיין, המחוקק יצטרך להתמודד עם שאלת 24 השעות הראשונות;

 

טענתי היא כי ניתן "לשדרג" את אופן הפעלת שיקול הדעת ואופן הביצוע של הרשויות ב 24 השעות הראשונות: כי גם במנגנון הזה יש לשים סייגים, בקרות, תהליכי בדיקת עובדות, שקילה וחשיבה, אשר ימנעו טרגדיות מיותרות של אשפוזים כפויים מיותרים (ולו אף לפחות מ 24 שעות), ואשר יחזקו את ההגנות העומדות לפרט בתהליך הדרקוני הזה שבו אדם נלקח בעל כורכו לאשפוז כפוי.

 

ראשית – יש לערוך בדיקה ראשונית של העובדות. לפעמים אימות קל של העובדות יכול להוביל למסקנה, כי המסד העובדתי שעל סמכו פלוני מגיע לבדיקה כפויה אינו נכון. במציאות יש אפשרות לבחון את העובדות, אולם הפסיכיאטר המחוזי פשוט אינו מעוניין לבחון את העובדות.

שנית –יש לחייב בדין את הפסיכיאטר המחוזי לנמק באופן מפורט את החלטתו. כאשר נאשם עומד לדין, ויש חשד כי בעת ביצוע העבירה לא היה כשיר ולכן הוא זכאי לפטור מאחריות פלילית, הפסיכיאטר המחוזי כותב חוות דעת מנומקת אשר מתפרשת על פני 7-8 עמודים, תוך שהוא מפרט את שיקול דעתו ואת הלך מחשבתו ואת הנימוקים לאבחנתו.

זה – כאשר עומדים לתת לאדם פריבילגיה, פטור מאחריות פלילית. כאן הדברים נשקלים בכובד ראש.

לעומת זאת, כאשר הפסיכיאטר המחוזי מבקש לשלול את חירותו של אדם באשפוז כפוי, הוא משרבט בנון-שלנט מספר שורות על טופס קבוע שיש בו אך ורק 5 שורות, ואשר במסגרתו הוא מעתיק בשיטת COPY PASTE את מה שכתוב במכתב שכתב הגורם בקהילה (עו"ס, רופא או בני משפחה "מודאגים").

הוא לא משקיע גרם של מחשבה בכתיבת הוראת האשפוז הכפוי, ושיטת ה COPY PASTE  שולטת בכיפה:

כעורכת דין כבר נתקלתי בהוראות אשפוז כפוי עם טעויות עובדתיות מביכות, אשר מעידות על כך שהוראת האשפוז הכפוי נכתבה כלאחר יד, כאילו כותבים פוסט בפייסבוק או הודעת ווטספ או טוקבק לכתבה במאקו או ב YNET, ללא שמץ של הפעלת המחשבה או הפעלת שיקול דעת;

כבר נתקלתי, במסגרת התיקים בטיפולי, בהוראת טיפול מרפאתי כפוי שמציינת שהמטופלת סיימה כעת אשפוז, כשהיא כלל לא הייתה מאושפזת; כבר נתקלתי, במסגרת התיקים שבטיפולי, בהוראה לכפיית טיפול שטוענת כי הפנייה נעשתה מטעם ד"ר X, כאשר הפנייה נעשתה מטעם ד"ר Y, וכן בהוראה לכפיית אשפוז, אשר מעקמת ומסובבת לחלוטין את עובדות הרקע – למרות שהצצה בתיק המאושפז שמצוי בלשכת הפסיכיאטר המחוזי הייתה מונעת טעויות אלו.

שלא לדבר בכלל על בדיקת עובדות חיצוניות, עניין שיכול להתבצע בקלות, ולא נעשה; הכל עובד בשיטת הקופי פייסט והיד הקלה על ההדק, והתוצאה היא – שלאנשים רבים מידי נגרמת טראומה קשה לשארית חייהם בשל נטילת חירותם שלא כדין.

יש לחייב את הפסיכיאטר המחוזי לערוך בדיקה עובדתית סבירה (גם אם לא  עמוקה מידי) בטרם יחרוץ את גורלו של אדם: דן חלוץ דיבר פעם על "מכה קלה בכנף" כשהוא חש כשהוא מפציץ אוכלוסייה שלמה, אולם עבור האוכלוסייה המופגזת פירושו של דבר, חיים שלמים תחת הרס, חורבן, מוות, פציעות, נכות וניסיונות עקרים לשיקום.

באנלוגיה, ניתן לדון בפסיכיאטר המחוזי אשר חש "קליק" קטן בעט, בשעה שהוא מוציא מתחת ידו הוראת אשפוז כפוי (לרוב בכתב יד בלתי נסבל, אתם יודעים, כמו של רופאים). עבורו זה "קליק" קטן בעט, עבור האדם שבו מדובר, מדובר בטראומה קשה שהוא יישא לשארית חייו;

לפיכך טופס הוראה לבדיקה או אשפוז כפוי חייב לכלול רובריקות רבות, חייב להיות מנומק, חייב לתאר את בדיקת העובדות, חייב להיות מפורט ולא סתמי (לרוב כותבים באופן סתמי ש"עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי" ללא כל פירוט עובדתי נחוץ).

בנוסף, וזו ההצעה השלישית שלי- חייבים לשמוע את גרסת המטופל, כבר בתהליך של הוצאת הוראת הבדיקה הכפויה. גם בחוק המעצרים (או בשמו המלא חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשמ"ו– 1996) בסעיפים 26 עד 28, מודגש כי אם קצין ממונה בתחנת משטרה מבקש לעצור אדם ל 24 שעות, וזאת בטרם הוא יובא בפני שופט, עליו לאסוף את העובדות ולהאזין לגרסתו של העצור.

 

פסיכיאטר מחוזי, ממש כמו קצין ממונה, בתחנת משטרה, יכול, ורצוי – כי ישמע את גרסתו של ה"מועמד לאשפוז" בקשב רב, ויבחן אם 'כצעקתה' ואם יש בסיס עובדתי לאשפוז הכפוי. בדרך זו עשויים להימנע לא מעט אשפוזים כפויים מיותרים, כבר בשלב הראשונים שלהם.

כעורכת דין המטפלת בתחום האשפוז בכפייה, הגיעו אלי לא מעט לקוחות אשר, או שידעו מבעוד מועד כי עומדת להינתן כנגדם הוראת אשפוז כפוי, או שהוראה שכזו ניתנה אך טרם בוצעה. בכל המקרים הללו פניתי בכתב ללשכת הפסיכיאטר המחוזי, ודרשתי כי הפסיכיאטר המחוזי ישמע את גרסת ה"מועמד" לאשפוז בכפייה, יבחן שנית את העובדות, ואף יעיין בעובדות חדשות, אשר הגשתי לו בשם הלקוח, ואשר סותרות את הנאמר בהוראת האשפוז הכפוי/הבדיקה הכפויה.

בכל המקרים סירב הפסיכיאטר המחוזי לעשות כן, תוך שהוא מפטיר באדישות כי "וועדת ערר תבדוק זאת". היינו, הנה עומדים לאשפז בכפייה אדם אשר אין כל עילת אשפוז כפוי כנגדו, וזאת מדוע? כי הפסיכיאטר המחוזי שירבט בנון-שלנט ובחוסר תשומת לב ובשיטת COPY PASTE  מספר עובדות, וכשמבקשים להציג בפניו עובדות סותרות, או כשדורשים ממנו להאזין לגרסת האדם שבו מדובר, הוא פשוט מסרב. כלומר, הוא מתעקש שהיד תהא קלה על ההדק, גם כשמגישים לו את המסד העובדתי על מגש של כסף.

כללי המשפט המנהלי מחייבים כי בטרם רשות שלטונית (והפסיכיאטר המחוזי הוא רשות שלטונית) תפגע בזכות של אדם, היא תאפשר לו את זכות השמיעה. בנוסף, כללי המשפט המנהלי מחייבים כי בטרם גורם ברשות השלטונית יכריע בגורלו של אדם, הוא יערוך בדיקה עובדתית לפי מבחן הראיה המנהלית. דבר מזה לא נעשה ע"י הפסיכיאטר המחוזי.

במספר מקרים כאלו פניתי לבתי המשפט בצו מניעה כנגד אשפוז כפוי, תוך דרישה שהפסיכיאטר המחוזי יבחן את העובדות בטרם הוא חורץ גורלות. על אחד המקרים הללו שבהם הגשתי צו מניעה דיבר כב' השופט ציון קאפח בכנס של וועדת פסיכיאטריה ומשפט מטעם לשכת עורכי הדין (בדקה 37.05).

לעניות דעתי, בטרם פסיכיאטר מחוזי מוציא תחת ידו הוראת אשפוז כפוי או הוראת בדיקה כפויה, הוא אינו צריך, בכל המקרים, לערוך בדיקה מדוקדקת של עובדות (ובפרט כשהמסד העובדתי מורכב והזמן קצר); אבל הוא חייב לערוך בדיקה בסיסית של העובדות ולשמוע את האדם שאת גורלו הוא חורץ.

להתנער מן המיתוסים

ישאל השואל כיצד ניתן לקיים מנגנון בדיקה עובדתי תחת לחץ של "מקרה דחוף"; תשובתי הבלתי מעורערת והמוחלטת היא, כי הדימוי של "חולה נפש שמשתולל ברחובות עם סכין מונף" אינו אלא מיתוס אשר נוצר בכדי להצדיק את שלילת חירותם של אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי.

במאמרי "מיתוס המסוכנות והספין התקשורתי", המחשתי כיצד, הקישור של אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי עם המושג "מסוכנות", נולד במהלך היסטורי שבו הוסף תנאי ה"מסוכנות" לאשפוז כפוי; כלומר, אם בעבר הסיבה לאשפוז כפוי הייתה פטרנליזם רפואי, בעידן שוחר זכויות הפרט, קבעו שלא ניתן יהא לאשפז אדם בכפייה, אלמלא מתקיימת בו "מסוכנות".

זה הוביל לתוצאה אומללה אשר במסגרתה, רופאים ביקשו לאשפז מטופלים בכפייה, אך בכדי לעמוד בדרישות החוק, פיברקו באופן נון-שלנטי וסתמי איזו "מסוכנות", באופן שהחל להיווצר קישור הרסני בין מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, לבין מסוכנות.

בפועל, אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, צפויים יותר ליפול קורבן לפשע אלים מאשר לבצע פשע שכזה. המסוכנות היא קשקוש. מיתוס. אמתלה ותירוץ לשלילת חירות.

ברוסיה במהלך המאה ה 19 יהודים חיו בעוני מחפיר בתחום המושב, סבלו מפוגרומים ומהתנכלות מצד האוכלוסייה והשלטון, ועדיין, תדמיתם הייתה של "זקני ציון המאיימים להשתלט על העולם". המנגנון של "סמל כוח חסר כוח" (כפי שהוגדר ע"י המלומד פרופ' שוהם), יפה גם לאנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי: אין באמת מסוכנות. זה מיתוס. זו פיקציה.

אנשים יכולים להיות מסוכנים ואלימים, אחת היא מהו צבע העיניים שלהם, גוון העור שלהם, או מצבם הנפשי, ובמקרה שהמסוכנות בבאה לידי ביטוי בעבירה קונקרטית, ובכן, בשביל זה ישנה משטרה.

לפני כשנתיים פנה אלי בחור צעיר, וזאת לאחר שראה מחלון ביתו אמבולנס מתקרב. היות ויש לו היסטוריה של אשפוזים כפויים, הוא הבין שהאמבולנס מיועד אליו, חמק מן הבית והגיע למשרדי. פניתי ללשכת הפסיכיאטר המחוזי, והצגתי את העובדות לאשורן. הפסיכיאטר המחוזי התעלם. אף הגעתי פיזית ללשכת הפסיכיאטר המחוזי וביקשתי מד"ר מילה גלוזמן, סגנית הפסיכיאטר המחוזי של מחוז תל אביב, את עיכוב ביצוע ההוראה עד לבירור עובדתי. היא הסתכלה בי כאילו ביקשתי לשחרר רוצח מסוכן לרחובות ושאלה "האם את תקחי אחריות?".

בדמיונה היה חולה נפש משתולל עם סכין ונהמות רצח. אצלי במשרד ישב בחור שקט, מכונס, מיואש, מפוחד, שתלה תקוות בצו המניעה שבכוונתי להגיש. הוא היה יותר שקט ופחות "נודניק" מכל הלקוחות שלי שמטופלים בעניינים שאינם דחופים, אבל שואלים ללא הרף מה קורה עם התיק.

זו בדיוק תמצית הפער בין הדימוי של אדם עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, לבין המציאות בפועל.

לפיכך, תהליך מסודר של בדיקת עובדות ושמיעת ה"מועמד" הוא חיוני ונחוץ. אין שום אמתלה להימנע ממנו.

 

סיכום

מנגנון האשפוז הכפוי הינו מנגנון המאופיין ביד קלה מידי על ההדק בתהליך של שלילת חירות, שלעיתים היא קשה באופייה משלילת החירות שבמאסר ובמעצר (שכן אסיר ועצור זכאים לזכותם על גופם, מאושפז בכפייה מולעט בכוח בתרופות במינונים גבוהים מאד ובאופן שפוגע בו גופנית).

בחוק האשפוז הכפוי הנוכחי אין מנגנוני בקרה מספקים בכדי להימנע מאשפוזי שווא; עניינו של אדם המובא לאשפוז כפוי נבחן רק בחלוף 5 ימים במסגרת וועדת ערר פסיכיאטרית מחוזית, אשר בודקת 20-30 אנשים ביום, ואינה עורכת בדיקה מסודרת של העובדות; אדם יכול למצוא את עצמו במשך שבועות וחודשים באשפוז כפוי מיותר, רק משום שאין בחוק די מנגנוני בקרה ובדיקת עובדות.

יש המציעים כי שופט יורה על אשפוז בכפייה, ממש כפי ששופט מורה על מעצר, וזאת בחלוף 24 שעות של אשפוז כפוי ראשוני.

טענתי היא שבכל אחד משלבי הבקשה של האשפוז  הכפוי, יש חשיבות לבדיקה מדוקדקת של העובדות, תוך מתן הזדמנות אמיתית והוגנת ל"מועמד לאשפוז" לפרוש את גרסתו מבלי שזו תבוטל בזלזול (כי ברגע שהוא מתויג כ"חולה נפש" כל דבר נתפס כביטוי ל"שיגעון" זה), ותוך שדבריו יילקחו ברצינות; לבטח שיש לכך חשיבות כבר בשלב של בדיקה ע"י שופט/גורם מעין שיפוטי (בדיקה שחייבת להתבצע בחלוף 24 שעות ולא כעבור 5 ימים כפי שמתרחש כיום), אולם בדיקת העובדות חייבת להתבצע כבר מן הרגע הראשון.

אשפוז בכפייה מהווה הפרה קשה של זכויות אדם, ודווקא משום כך, חייבים להתבצע כבר מן השלב הראשון מנגנונים מסודרים לבדיקת עובדות ולמניעת כליאת שווא; המנגנונים שמוצעים על ידי בשלב הראשוני הם: חובת הנמקה מפורטת, חובה לשמוע ברצינות את דבריו של ה"מועמד" לאשפוז, וכן, חובה לבדוק עובדות כבר בשלב הראשוני באופן יסודי ורציני, גם אם לא יסודי מידי, כי בכל זאת, זהו רק השלב הראשוני.

כמובן שבתוך 24 השעות הראשונות של אשפוז בכפייה- יש לאסור על שימוש בתרופות, וזאת עד לקיום הבדיקה העובדתית ע"י שופט ו/או ע"י גורם מעין שיפוטי. תרופות באשפוז פסיכיאטרי כפוי אינן הציפרלקס האופנתי שחצי מיושבי בתי הקפה בתל אביב נוטלים, בכדי להקל על עצמם את הבאעסה. מדובר בתרופות אנטי פסיכוטיות אשר גורמות לשינויים קשים בגוף (רעידות, קישיון שרירים, עוויתות שרירי פנים, הירדמות, סכרת והשמנה חולנית), ואשר יש גורמים במערכת הרפואית אשר מכנים אותם "קשירה כימית". מדובר בפגיעה מרחיקת לכת בזכות האדם על גופו. אפילו פדופילים אשר פגעו בזכותם של ילדים על גופם, נשמרת הזכות לסרב ל"סירוס כימי". וכאן אנו מדברים על אנשים שנקלעו למשבר נפשי. לא על פושעים.

במאמרי הבא אפרט את אמצעי הזהירות אשר יש לנקוט, בכדי למנוע הבאה סתמית, שרירותית ומיותרת של אנשים לאשפוז בכפייה, באופן שעשוי להתברר בדיעבד כמיותר וכמעוול.