"ואף על פי כן - עצור יעצור" - עיכוב ביצוע של אשפוז כפוי

על פי סעיף 9 לחוק האשפוז הכפוי, לפסיכיאטר המחוזי יש סמכות להורות על אשפוז בכפייה בחתימתו בלבד, וזאת על סמך בקשה של רופא או עו"ס מהקהילה. לפעמים גם על סמך פנייה של בני משפחה או שכנים.

בפועל, זה הליך מהיר מידי ולא הגון, שבמסגרתו, גורם בקהילה פונה בפקס לפסיכיאטר המחוזי ומבקש ממנו לאשפז את פלוני. הרבה פעמים הגורם בקהילה הוא רופא, פסיכולוג או עו"ס, והפלוני ה'מועמד לאשפוז' הוא המטופל שלו, מה שפוגע באופן אנוש ועמוק ביחסי מטפל מטופל.

על פי החוק, די בפניה כזו בפקס מצד גורם בקהילה, ודי בהוראת אשפוז לקונית (אשר מנסיוני הרב - היא העתק של כל מה שנאמר בבקשה, ללא בדיקה או הפעלת שיקול דעת שלטוני) בכדי לשנות את חייו של האדם מן הקצה לקצה, בכדי לגרום לו טראומה לכל החיים, ובכדי להפעיל עליו הליך ברוטלי שבו הוא נלקח בכפייה לאשפוז כפוי, לקיחה שתוארה ע"י הרבה מאד מלקוחותיי כטראומטית מאד, אלימה מאד, משפילה מאד. לגבי אותם לקוחות שנמצאים מרצונם במרפאה או בטיפול נפשי במערכת הציבורית והפרטית, פירוש הדבר- אובדן אמון מוחלט במי שאמור לטפל בהם, שכן הוא "השתנקר" עליהם ופנה בגינם לפסיכיאטר המחוזי.

הוראת האשפוז הכפוי נכתבת בתוך 5 דקות. מדובר בטופס סטנדרטי אשר בו יש רובריקה בת 5 שורות לנימוקים שכותב הפסיכיאטר המחוזי, שלרוב הם דיקלום ממוחזר של מילים כמו "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי" ו"חסר תובנה למחלתו", והעתק ישיר של הבקשה מן הגורם בקהילה. אין שום בדיקת עובדות, אין שום נסיון לקבל את גרסת ה"מועמד לאשפוז".

באופן כזה, אדם נלקח באופן אלים, משפיל וטראומטי מאד לאשפוז כפוי. אם זה עבורו האשפוז הראשון, השוק מן הכניסה למחלקה הסגורה יכול לחקוק בו טראומה לשארית חייו. רק בחלוף 5 ימים, וועדת ערר תדון בנחיצות אשפוזו. בינתיים יכולים לסמם אותו בתרופות אנטי פסיכוטיות כבדות מאד, שלא לצורך. כשהוא יגיע לוועדה הוא כבר יגיע רצוץ, שבור, מושפל, מסומם, וכל הנתונים האלו יכולים לייצר את הרושם הלא נכון בפני הוועדה, ולהקטין את סיכויי שחרורו.

רק אם הסיוע המשפטי יחליט שהוא מגיש ערעור בשמו, העניין הזה יגיע לערעור. אחרת האדם יכלא במשך שבועות או חודשים בבית חולים פסיכיאטרי, תחת השפעת תרופות כבדות מאד, ותוך השפלתו והפרה מתמדת של זכויותיו, מבלי שיעמוד ולו פעם אחת בפני שופט.

נכון שבדיעבד, הוא יוכל להגיש תביעה נזיקית בגין אשפוז כפוי לא חוקי, או אפילו להתלונן במשטרה (הליך נדיר). האם הפיצוי הלא גדול שיקבל (כי ישראל זו לא אמריקה ופיצוי בגין נזק לא ממוני אינו רב) - יכול בכלל לפצות על הטראומה?

לרוב לא, ולפיכך, צריך להיות כלי שיאפשר לעצור את סמכות הפסיכיאטר המחוזי בזמן אמת. לכלי הזה קוראים סעיף 75 לחוק בתי המשפט, ולפי הסעיף הזה לבית המשפט הדן בעניין מסוים סמכות ליתן כל סעד. מה שאתם שומעים. כל סעד. פרקליטות מחוז תל אביב לא ממש שמעה על כך.

הפעם הראשונה שבה הגשתי בקשה לצו מניעה נגד אשפוז כפוי, הייתה בספטמבר 2016. בחור צעיר ראה אמבולנס מחלון ביתו, ידע שהאמבולנס מיועד אליו, ויצא מביתו, ולקח אוטובוס לעו"ד עטרה שינברגר. עו"ד שינברגר הפנתה אותו אלי.

הוא חשש מלקיחה לבדיקה כפויה, חשש שהבדיקה הזו תומר באופן מיידי לאשפוז כפוי (חשש מוצדק, זה מתרחש לעיתים קרובות) וביקש להיבדק בעצמו ולהציג את ממצאי הבדיקה לפסיכיאטר המחוזי. הגשתי לבית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע של אשפוזו הכפוי.

בבית המשפט לא ידעו איך לאכול את זה. מאז הגשתי עוד מספר בקשות שכאלו, ובכל פעם, בטרם הבקשה נדונה, המטופל שוחרר וויתרו לו על הוראת האשפוז הכפוי. פרקליטה בכירה מפרקליטות מחוז תל אביב ( זו שהגנה על קשירתה של נועה) התריסה בי בכל פעם שוב ושוב ש"אין דבר כזה, צו מניעה נגד סמכות של פסיכיאטר מחוזי".

ברור שיש. סעיף 75 לחוק בתי המשפט. הרי לא יתכן שרשות שלטונית בעלת סמכות כה מרחיקת לכת, תפעל ללא פיקוח על סמכותה בזמן אמת. שהרי הפיקוח בדיעבד בדמות ערר, ערעור, תביעה נזיקית או תלונה פלילית, אינו אפקטיבי ממש.

זה ברור כשמש, אבל בכל פעם זה מוסמס.

ביום רביעי, ה 12.12.18, בשעות הלילה, כתבתי שוב בקשה לצו עיכוב ביצוע של אשפוז כפוי של קטינה, עד לדיון בבית המשפט. זו הייתה הפעם ה 10 או ה 12 שבה הגשתי בקשה שכזו לצו מניעה, בקשה שלפי פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז ת"א, "לא קיימת" (שכחה כנראה את הוראות סעיף 75 לחוק בתי המשפט).

עקב קוצר זמן ועקב בהילות העניין, שלחתי אותה פרקליטה בכירה במייל את עותק הבקשה לצו מניעה, רק בכדי לקבל ממנה את התגובה הבאה:

"מבלי להיכנס לפרטי המקרה, הבקשה שאת מגישה מפעם לפעם לצוי מניעה שכאלה, אינה מוכרת בדין (למיטב הבנתי) ועד היום גם לא התקבלה.המחוקק נתן סמכות לפסיכיאטר המחוזי וזכות ערר/ערעור כחוק לוועדה ולביהמ"ש".

ביום חמישי, ה 13.12.18, בשעה 9:29, אני מקבלת שיחת טלפון מבית המשפט המחוזי שיחה, שמבשרת לי שיש צו עיכוב ביצוע כנגד אשפוזה הכפוי של הקטינה, וכי יתקיים דיון בבית המשפט בשעה 13:00. בתמונה הזו: הנה השוטר אשר עמד מחוץ למחלקה להפרעות אכילה בתה"ש ועמד לאשפז את הקטינה במחלקת הנוער הסגורה בארבנאל. רגע לפני שהוא נכנס לצורך ביצוע הוראת האשפוז הכפוי, הודעתי לו שהוא לא יכול לעשות כן, שכן יש צו עיכוב ביצוע.

בשנת 1955 נחקק לראשונה החוק שמסמיך את הפסיכיאטר המחוזי לאשפז כל אדם בכפייה על סמך "ראיות לכאורה" (שמועה, במילים אחרות). החוק הזה תוקן בשנת 1991, אך לא במידה מספקת. לפסיכיאטר המחוזי עדיין יש סמכות בלתי מוגבלת כמעט לאשפז כל אדם בכפייה, ללא בקרה ופיקוח מספיקים.

עד היום, איש לא עצר את הפסיכיאטר המחוזי *בזמן אמת* מלהוציא לפועל הוראת אשפוז כפוי שחתם עליה. איש לא פיקח על סמכויות הפסיכיאטר המחוזי *בזמן אמת*. זהו תקדים חשוב מבחינה משפטית, אשר קובע כי הפסיכיאטר המחוזי אינו חסין, גם בזמן אמת. שיש מישהו שיעצור את השוטרים שהוא שולח, בזמן אמת.

במאה ה 17 אילצה האינקיוויזציה את גלילאו גליליי לחזור בו מטענתו, כי כדור הארץ סובב סביב השמש. בשל עינויי האינקוויזיציה, הוא הודה במה שדרשו ממנו, אך מלמל בשקט: "ואף על פי כן, נוע נוע".

גליליאו גליליי טען שהארץ נעה סביב השמש, לא משנה מה אמרה האינקוויזציה.

אני טוענת שלבית המשפט המחוזי בסמכותו השיורית, יש סמכות להורות על ביטול ו/או על עיכוב ביצוע של הוראת אשפוז כפוי, בזמן אמת, לא משנה מה שאמרים בפרקליטות מחוז ת"א (אלו שהגנו על קשירת נועה).

אני טוענת כי "ואף על פי כן - עצור יעצור".