מהן הרפורמות הנדרשות בתחום מנגנון האשפוז בכפייה - מאמר שני בסדרה
במאמרי הראשון אודות הרפורמות הנחוצות בתחום מנגנון האשפוז בכפייה, הצגתי את הבעייתיות הקיימת כיום במנגנון האשפוז בכפייה, וכן, סקרתי בקצרה את התמורות החברתיות שחלו בשנתיים שלוש האחרונות, ואשר הבשילו את הקרקע לשינוי החוק, כך שכיום יושבת על המדוכה וועדה אשר תפקידה לבחון מחדש את החוק המסדיר אשפוזים בכפייה בישראל.
במאמר הצגתי בתמצית, בקליפת אגוז ובראשי פרקים, דוגמאות לא ממצות לרפורמות שיש לכונן בחוק האשפוז הכפוי, תוך הבטחה להציג את הרפורמות הנדרשות, אחת אחר השנייה, תוך שאני מציגה את הקושי הטמון בחוק הקיים ו/או באופן יישומו, ואת הפתרון המוצע על ידי.
במאמרי הראשון טענתי כי הפתרון למצב האבסורדי כיום נמצא בשני מישורים: הפיכת הליך האשפוז הכפוי להליך הוגן יותר, תוך הוספת הגנות פרוצדורליות להליך כפי שהוא מתקיים כיום, בכדי למנוע אשפוזי שווא שרירותיים.
החלק השני ברפורמה הינו קידום חלופות אשפוז הומניסטיות, כגון בתים מאזנים או שיטת "דיאלוג פתוח", באופן אשר יהפוך את השיטות המיושנות של אשפוז, כליאה, כפייה, קשירה, למיושנות וללא נחוצות.
יש יחסי גומלין בין יצירת הליך הוגן יותר, אשר יצמצם את מספר האשפוזים הכפויים בחצי, ברבע או בשליש, לבין שיפור תנאי האשפוז: אם מספר המאושפזים בכפייה יקטן לחצי, לרבע או לשליש, המחלקות תהנה פחות צפופות והטיפול יהא אנושי יותר. אם תווצרנה חלופות אשפוז אנושיות, הומניות, מכבדות, בסבסוד המדינה, אנשים יפנו אליהם מיוזמתם החופשית ולא יהא צורך לגרור אותם בשערות ראשם למחלקות סגורות מצחינות, מחניקות, אשר נוקטות שיטות הדומות במהותן יותר לענישה ולשיטור מאשר לטיפול.
אשפוז בכפייה - בדרך להליך הוגן?
ברשומה זו אני מבקשת להתמקד בהליך האשפוז הכפוי ובדרכים להפכו להוגן יותר.
הליך של אשפוז כפוי מתרחש בשלבים: השלב הראשון מוסדר על ידי סעיפים 6 עד 9 לחוק האשפוז הכפוי, וקובע את התנאים לביצוע בדיקה כפויה ואשפוז כפוי.
רק בחלוף 5 ימי אשפוז כפוי – מתכנסת וועדת ערר, עניין שהוא פגום כשלעצמו בהשוואה לעצורים אשר זוכים לראות שופט (ולא "רק" וועדת ערר) בתוך 24 שעות.
השיפורים בהליך זה צריכים להתנהל בשני מישורים:
ראשית, אין להמתין 5 ימים עד להתכנסות וועדת ערר. כפי שכל עצור זכאי לראות שופט בטרם חלפו 24 שעות מרגע מעצרו, כך אדם הנתון באשפוז כפוי זכאי לראות שופט ו/או גורם מעין שיפוטי;
בעוד שהעוסקים בתחום (פסיכיאטרים, משפטנים, אקטיביסטים) שמים את הדגש על ההכרח ששופט, ולא פסיכיאטר מחוזי ו/או וועדת ערר יכריעו בסוגית האשפוז הכפוי, טענתי היא כי הדבר החשוב הוא אופן הפעלת שיקול הדעת, היקף ההנמקה, טיב בדיקת העובדות ובעיקר- מתן הזדמנות אמיתית והוגנת ל"מועמד לאשפוז" להשמיע את גרסתו, מבלי שתבוטל בזלזול כ"ביטוי למחלתו" (בז'רגון החביב על הפסיכיאטרים: "חולה נפש חסר תובנה למצבו" שזו דרך אחרת לומר: "לא יכול להיות שאנחנו טועים ומי שחושב כך חי בהכחשה או פשוט משוגע").
שנית: טווח 24 השעות הראשונות, מרגע שנעשית פנייה מן הקהילה (ע"י עו"ס, רופא או בני משפחה שלעיתים הם מודאגים באמת ולעיתים "מודאגים"), ועד לרגע בו הפסיכיאטר המחוזי חותם על הוראת אשפוז כפוי. יכולות לחלוף שעות בודדות מן הרגע שנערכת פנייה, עד שנחרץ גורלו של אדם כשהיד קלה מידי על ההדק.
לעניות דעתי ומניסיוני כעו"ד, יש לשפר הליך זה ולהוסיף לו בלמים, איזונים ובקרות, בכדי למנוע מקרים אומללים כגון אלו שאני נתקלת בהם כעו"ד לעיתים קרובות, ואשר במסגרתם אדם נלקח באופן אלים וברוטלי לבדיקה כפויה, רק בשל שמועה שלא נבדקה.
מבט השוואתי – דיני המעצרים
במרץ 2009 פרסמתי ב"חדשות מחלקה ראשונה" מאמר שנשא את הכותרת "מעצרים מנהליים גם בתוך הקו הירוק". המאמר הזה מתייחס למנגנון האשפוז הכפוי, שהוא סוג של "מעצר מנהלי", שכן אדם מאושפז בכפייה על סמך הנחה כי יעשה משהו בעתיד (או כלשון סעיף 9(א) לחוק האשפוז הכפוי "הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי"), ולמעשה חירותו נשללת וזאת מבלי ששלילת החירות הזו נבחנה על ידי שופט.
ביולי 2009 פרסמתי ב"חדשות מחלקה ראשונה" מאמר נוסף, אשר נשא את הכותרת "חוק לא חוקתי". המאמר (שהינו תקציר של מאמר רחב יותר), הבהיר כיצד חוק אשר מאפשר את שלילת חירותם של אנשים, באמצעות סגירתם וכליאתם בבית חולים פסיכיאטרי, ללא הליך משפטי הוגן וללא מנגנון מסודר לבדיקת עובדות ולהערכת ראיות, הוא חוק שאינו חוקתי, היינו, אינו עומד בקריטריוני יסוד של חוק – כפי שחוק אמור להיות – במדינה המתיימרת לכבד את זכויות האזרחים שלה.
בנובמבר 2010 פרסמתי במדור הדיעות של "הארץ" מאמר תחת הכותרת "המעמד הנחות מכולם", שבו הצגתי את התזה שלי, כי אנשים הסובלים ממגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, נתונים למעמד משפטי מפלה, אשר הביטוי המובהק ביותר של מעמד משפטי מפלה זה הינו חוק האשפוז הכפוי, המאפשר שלילת חירות מאנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, ללא מנגנוני ביקורת נחוצים (כפי שמתרחש כאשר שוללים חירות ממי שנחשדים בעבירות).
בכל המאמרים האלו הצגתי את הבעייתיות: העבריינים הכבדים ביותר, אלו החשודים ברצח, אונס, שוד, ושאר פגיעות קשות ואלימות בחברה ובזולתם, זכאים לחזקת חפות: הם לא יורשעו אלא לאחר הליך מדוקדק של בדיקת עובדות והזמת ראיות: כשחירותם תישלל, זה יתרחש רק ל 24 שעות, שכן, הם יזכו לראות שופט בחלוף פחות מ 24 שעות, שופט אשר יבחן את נחיצות מעצרם.
עד כאן, לאנשים שחשודים ברצח. באונס. בשוד. בהתעללות בחסרי ישע. הדין מקנה להם "מגנא כרטה דיונית", היינו, שורה של זכויות דיוניות ומהותיות, בכדי להגן עליהם מפני הרשעת שווא ומפני שלילת חירותם שלא כדין.
כל מה שזכאים לו גנבים, רוצחים, אנסים, מתעללים בחסרי ישע, נמנע מאנשים שחטאם היחידי הוא שהם סובלים ממגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, הרבה פעמים משום שהם היו קורבנות של אנסים או של מתעללים מסוגים שונים (לדוגמא: נשים הסובלות מפוסט טראומה עקב אונס ו/או התעללות).
כך יוצא שאם אב אונס את ביתו, והיא תתלונן במשטרה, הוא יעצר ל 24 שעות בלבד בטרם יובא בפני שופט. אבל אם ביתו תתמוטט נפשית עקב זכרונות טראומטיים חודרניים, היא יכולה להכלא במשך חודשים רבים בבית חולים פסיכיאטרי, תוך שזכותה על גופה נשללת (בדיוק כפי שעולל לה אביה), אך ורק משום שהטראומה שחוותה על גופה ועל בשרה במשך חודשים או שנים, הפכה אותה לאדם שסבל נפשי מתמשך הוא מנת חלקו, או ל"חולת נפש" על פי הז'רגון הפסיכיאטרי, היינו, אישה במעמד משפטי מפלה אשר חשופה לשלילת חירותה בקלות יתרה (להבדיל מן האב שהתעלל בה, שלא יכלא אלא לאחר הליך משפטי ארוך ומסודר).
בכדי שאביה של אישה שנאנסה בילדותה ישלח למאסר, יש להוכיח מעבר לספק סביר כי האונס התרחש. אבל בכדי לכלוא אותה למשך חודשים במחלקה פסיכיאטרית סגורה, די ב"הלשנה" של עו"ס או רופאה בקהילה שהיא ניסתה להתאבד, כאשר יתכן שבפועל מדובר בפציעה עצמית קלה, שזו התנהגות האופיינית לנשים קורבנות עבירות מין שמתקשות להכיל את הסבל ואת הכאב.
זהו המנגנון החוקי שחייב להשתנות.
הליך הוגן בתחום האשפוז הכפוי – כיצד?
אחת הדרכים אשר מוצעות לצורך שינוי החוק, היא שכפי ששופט מכריע אם אדם ישלח למעצר אם לאו (וזאת לאחר 24 השעות הראשונות של המעצר), כך גם בתחום האשפוזים הכפויים – שופט יכריע אם אדם ישלח לאשפוז כפוי.
הפסיכיאטרים מעוניינים בפתרון הזה ממניע מאד אנוכי: לנער מעצמם את התדמית של "שוללי חירות", כאשר בפועל, הם אלו שיהיו חתומים על המכתב לשופט, עם ז'רגון מקצועי לעילא ולעילא, וכאשר הם מהלכים אימים על השופט שאם פלוני לא יאושפז בכפייה הוא יתאבד או ירצח. הם לא מעוניינים באמת לשמור על חירות מטופלים, כפי שהם מעוניינים שהתדמית של "שוללי חירות" לא תדבק בהם, גם אם בפועל הם מושכים בחוטים של אותה שלילת חירות, תחת כובעם המקצועי.
ישנם גם כמה שוחרי זכויות אדם שסבורים בתום לב כי אם שופט יכריע בתחום האשפוז הכפוי, ימנעו אשפוזי שווא.
עמדתי היא, כי פחות חשוב מי יכריע בשאלת שלילת החירות, כמו – מה יהא תהליך החשיבה וקבלת ההחלטות שלו, עד כמה הוא ייתן ל"מועמד לאשפוז" להישמע, ובאיזה אופן יערך תהליך פתוח של בחינת עובדות בכדי לבחון אם יש הצדקה לאשפוז הכפוי, כמו גם בחינה של אלטרנטיביות אנושיות יותר מאשר אשפוז. לעניות דעתי חייבים לעגן בחוק את אופן הפעלת שיקול הדעת שיש להפעיל בדרך לאשפוז בכפייה, ואת הבדיקות העובדתיות שיש לקיים כמו גם את סימני השאלה שחייבים להתנוסס מעל להליך הזה, וזאת עוד בטרם נכריע מי יאסוף את תפוח האדמה הלוהט הזה לידיו.
בין אם שופט יכריע בסוגיית האשפוז הכפוי, ובין אם מי שתכריע – תהא וועדת ערר, החשוב הוא שהגורם המכריע יערוך בדיקה עובדתית אמיתית (כיום המגמה היא לא אחת – לתקוע את החץ, כלומר להחליט שהאדם המופיע בפני הוועדה זקוק לאשפוז כפוי, ואז לסמן את המטרה סביב החץ, היינו להצדיק את ההחלטה בנימוקים לקונים וסתמיים), ויאפשר לאדם שגורלו עומד להיחרץ – הזדמנות ממשית, אמיתית והוגנת להשמיע את דבריו.
פרק זמן בן 24 שעות ישווה את מעמדם של אנשים המועמדים לשלילת חירות בהליך של אשפוז בכפייה למעמדם של עצורים, ובכך יתוקן עוול חמור בחוק.
אולם, תיקון נוסף צריך להתקיים במישור של 24 השעות הראשונות, או פחות מכך, מרגע שאדם מובא לאשפוז כפוי, ועד לרגע שהוא עומד בפני שופט/ וועדת ערר. הנזק מהליך מיותר שכזה עלול להיות בלתי הפיך, שכן אדם שנגרר ע"י צוות מאשפז לנגד עיני שכניו – יסבול מסטיגמה בלתי הפיכה, גם אם יתברר בסופו של יום כי לא הייתה עילה לאשפזו, וגם אם ישוחרר בסופו של דבר.
יש לנקוט משנה זהירות בטרם נוקטים בהליך שכזה (כיום היד קלה על ההדק). יש להציב מנגנוני בדיקה, פיקוח ובקרה גם בפרק הזמן הקצר שבין הרגע שבו גורם בקהילה פונה לפסיכיאטר המחוזי, לעיתים באופן סתמי בכדי להסיר אחריות מעליו, לעיתים משיקולים פטרנליסטיים, ולעיתים אף משיקולים חסרי תום לב, ועד לרגע שבו הפסיכיאטר המחוזי חורץ את גורלו של אדם לאשפוז כפוי.
כיום זה מבוצע באופן נון-שלנטי, מהיר, סתמי, ללא בדיקת עובדות, ומנסיוני כעו"ד, גם תוך סירוב להתבונן נכונה בעובדות הסותרות את ההכרח לאשפז בכפייה, וזאת לאחר שאני כעו"ד מציגה אותן בשם לקוחותיי ללשכת הפסיכיאטר המחוזי.
יש לי כמה הצעות כיצד לשפר את המנגנון הזה, כך שבטרם הפסיכיאטר המחוזי חורץ את גורלו של אדם הוא ינמק זאת בהרחבה, הוא יבחן עובדות, הוא יבדוק חלופות אפשרויות, ובעיקר, ישמע באופן פתוח את עמדת האדם שאת גורלו הוא חורץ. הדבר הזה יכול למנוע אשפוזי סרק רבים, ובתוך כך – להקל על המערכת עומסים רבים וצפיפות רבה.
הרחבה – במאמרים הבאים.
