חוק האשפוז הכפוי - אינו חוקתי

מאת עו"ד ענבל בר-און

חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 ("חוק האשפוז הכפוי") נחקק בשנת 1991, כשנה בטרם 'המהפכה החוקתית' (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו). חוק האשפוז הכפוי סותר את מושכלות היסוד של עיקרון שלטון החוק (במובנו המהותי) - ואינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ממספר טעמים:

ראשית, החוק מטיל על הפרט המועמד לאשפוז בכפייה סקציה (אשפוז כפוי) - אשר יש טוענים כי היא חריפה מסנקציה פלילית. אך מאידך - המשוכות הפרוצדורליות להטלת סנקציה שכזו על הפרט - מקלות על הרשות השלטונית לאשפז ומקשות על הפרט להתגונן מפני שלילת חירותו.

הסנקציה של אשפוז כפוי חריפה, במובנים מסוימים, מסנקציה של מעצר, בין היתר משום שבעוד שבמעצר לא מתקיימת פגיעה בזכות האדם על גופו, הרי שבמהלך אשפוז כפוי מולעטים המטופלים במינוני יתר של תרופות אנטי פסיכוטיות, במידה, בעוצמה ובמינון שיש בו כדי להזיק. כעו"ד המבקרת באופן תדיר בבתי חולים פסיכיאטרים, קשה לשכנע אותי בתועלת של התרופות, כשאני רואה אנשים "זומביים", מריירים, עם מבט כבוי בעיניים, עם קול מונוטוני, עם רעידות לא רצוניות בגוף, אשר סובלים מהשמנת יתר שאינה אלא תוצר של התרופות. בעוד עצור ואסיר זכאים לזכותם על גופם - מאדם המאושפז בכפייה מופקעת לחלוטין זכותו על גופו. 

יש לזכור כי בסיום המעצר או המעצר העצור/אסיר חוזר לביתו, ובכך מסתיימת סאגת המעצר/ מאסר. לעומת זאת, לתרופות האנטי פסיכוטיות תופעות ארוכות טווח, אשר נשארות גם לאחר שהמטופל שוחרר מן האשפוז הכפוי.

שנית: בניגוד למעצר או למאסר, אשפוז פסיכיאטרי כפוי כרוך באופן אינהרנטי בפגיעה חמורה בכבודו של האדם ובפרטיותו. כשאדם נעצר או נעצר, הוא נעצר/נאסר בגלל מעשה שביצע (גניבה, שוד, תקיפה או חלילה רצח או אונס). רשויות בתי הסוהר אינן "נכנסות לו לוריד" ומנתחות את אישיותו. הוא זכאי למידת מה של פרטיות. ה"אני" שלו מוגן מפני חיטוט, פלישה, התערבות.

לעומת זאת, במהלך אשפוז פסיכיאטרי כפוי, אופיו, אישיותו ומהותו של האדם הנתון לאשפוז כפוי הם במוקד העניין, ואנשים המצויים באשפוז כפוי חשופים לפגיעה מתמדת ושיטתית בצנעת אישיותם, בפרטיותם ובכבודם. לא בכדי אמר כב' השופט בדימוס מישאל חשין, בב"ש 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, כי "באשפוז כפוי יש משום פגיעה בנימים העדינים ביותר בנפשו ובכבודו של האדם".

למרות שהפגיעה הטמונה באשפוז כפוי, הן בכבודו של אדם, הן בגופו, הן באוטונומיה האישית שלו והן בצנעת הפרט שלו, מרחיקת לכת, הרחק מעבר לפגיעה שמעצם הכליאה ושלילת החירות, המשוכות הפרוצדורליות המגנות על מאושפז בכפייה מפני כליאת שווא שלא כדין, פחותות מאשר המשוכות המגינות על עציר/עצור מפני מעצר שווא:

כך לדוגמא, בעוד שאדם הנתון למעצר, זוכה לראות שופט בחלוף 24 שעות, אדם הנתון באשפוז בכפייה "זוכה" לעמוד בפני גורם שיבחן את נחיצות האשפוז אך ורק בחלוף 5 ימים (!!!). אין תקדים לכך במדינה דמוקרטית, אפילו חיילים המצויים במסגרת צבאית טוטליטרית זוכים לעמוד בפני שופט צבאי בחלוף 48 שעות (וזאת עקב בג"צ צמח נ' מדינת ישראל). במקרים נדירים ביותר, מחבלים שהם "פצצה מתקתקת" וסיכון ממשי לביטחון המדינה, "זוכים" לעמוד בפני שופט אך ורק בחלוף מספר ימים (תלוי במידת הסיכון שהם מייצרים). או במילים אחרות, אנשים הנתונים לאשפוז פסיכיאטרי כפוי "זוכים" לאותו יחס, מצד המערכת, כמו המחבלים המסוכנים ביותר, כאלו החשודים בביצוע פיגועי טרור קשים.

צריך להבין, כי בעוד אדם הנתון במעצר, מאבד את חירותו בשל חשד לעבירה ספציפית וקונקרטית, אדם הנתון באשפוז כפוי מאבד את חירותו בשל הגדרות עמומות: "מחלת נפש" (הגדרה עמומה) ו"מסוכנות" - שהיא הגדרה עמומה אשר יכולה להתפרש לכל כיוון אפשרי, כולל אדם שדיבר עם הידיים (מקרה שטיפלתי בו) ולפיכך תויג כ"מסוכן" (לאחר התערבותי והגשת בקשה לצו מניעה בבית המשפט, ה"מסוכנות" נעלמה כלא הייתה). 

יש להבין, שלא זו בלבד שעצורים זוכים לראות שופט בחלוף 24 שעות, לעומת מאושפזים בכפייה - אשר "זוכים" שנחיצות אשפוזם הכפוי תבחן בחלוף 5 ימים: גם טיב האינסטנציה אשר בודקת את נחיצות האשפוז הכפוי היא פחותה: בעוד שעצור, אשר חשוד שביצע עבירה, זכאי לראות שופט, מאושפז בכפייה "זוכה" לראות אינסטנציה "מעין שיפוטית", ועדת ערר אשר מורכבת ממשפטן הכשיר להתמנות כשופט שלום, ושני פסיכיאטרים.

בעוד ששופט שלום (או מחוזי, אם מדובר במעצר על רקע חשד לפשע) - כבול לכללים משפטיים נוקשים, אשר נועדו להגן על עצורים מפני מעצרי שווא, וועדה פסיכיאטרית מחוזית אינה כבולה לכללים נוקשים, אלא פועלת על פי כללים גמישים, לא ראיות אלא "ראיות מנהליות" שזה "בערך" ולא "בדיוק". הגמישות שמנחה את הוועדה הפסיכיאטרית, היא גמישות כלפי המערכת, לא כלפי המאושפז חלילה. במילים אחרות, בעוד שבכדי לשלול חירות מאדם במערכת הפלילית, נדרשות ראיות של ממש, מעבר לספק סביר, במערכת הפסיכיאטרית ניתן לשלול את חירותו של אדם על סמך "ראיות לכאורה", שהן בסך הכל שמועות.

לסיכום - אשפוז כפוי הוא רעה חולה מבחינת מידת, היקף ועוצמת הפגיעה בזכויות אדם הטמונה בו. מחד, שלילת חירות על סמך קריטריונים עמומים, כאשר שלילת החירות היא פוגענית בהרבה מאשר במסגרת מעצר. מאידך, אין שום מערכת הגנה פרוצדורלית ראויה אשר תגן על מאושפזים בכפייה מפני אשפוזי שווא, וזאת להבדיל מן הכללים הנוקשים מאד של המערכת הפלילית (פרוצדורלית וראייתית) אשר נועדו להגן על עצורים מפני מעצרי שווא ועל נאשמים מפני הרשעות שווא. 

לקריאה נוספת - כאן, וגם כאן. 

להרצאת וידאו של עו"ד ענבל בר-און, אשר מסבירה מדוע חוק האשפוז הכפוי אינו חוקתי ודורש שינוי: חלק א' + חלק ב'.