זיכוי מחמת אי שפיות - האם זו האופציה היחידה עבור מתמודי נפש בהליך הפלילי?

מאת עו"ד ענבל בר-און

הנה סיטואציה שכיחה: אדם צעיר נמצא בסיטואציה פסיכיאטרית, מצב פסיכוטי עקב שימוש יתר בסמים, עקב משבר, או עקב הפסקה חדה ומהירה של תרופות. הוא מאבד את הבלמים האישיים, פועל בפזיזות, לפעמים על רקע מצב נפשי מורכב מאד (כגון – שמיעת קולות, אובססיה או פרנויה שפיתח, או מצוקה נפשית מתמשכת שהגיע לנקודת קיצון), ומבצע עבירה קלה.

אני אקדיש מאמר נפרד לכך שרשויות האכיפה הפלילית בישראל ממהרות להגיש כתבי אישום כנגד אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית, אשר פעלו מתוך מצבם הנפשי, גם כשאין הכרח להגיש כתב אישום – לפי הנחיות פרקליט המדינה. לכך יוקדש מאמר נפרד.

אבל, נניח שהוגש כתב אישום.

בסיטואציה שכזו, לעיתים נדירות בלבד נכנס סנגור פרטי לתיק, ולרוב נכנס לתיק סנגור ציבורי, שכן – הסנגוריה הציבורית מטפלת במקרים שבהם הנאשם סובל ממגבלה, וממילא, ישנו קשר הדוק בין עוני ומוחלשות חברתית לבין מצב נפשי (כי -אנשים ללא חוסן כלכלי וחברתי, חשופים יותר לתיוג בשל תלות ברשויות, וכן למשברים נפשיים – בגלל העוני. זה נאמר במאמר מוסגר למי שחשב ש"מחלות נפש מובילות לעוני").

עכשיו, הסנגור יכול ללכת בדרך הקלה, הקלה מידי, ולבחור לשלוח את הנאשם/חשוד לבדיקה פסיכיאטרית, לקבל חוות דעת כי הנאשם אינו כשיר מהותית ודיונית (כלומר – לא שלט במעשיו בשעת ביצוע העבירה, ו- בעת קיום ההליך הפלילי – מצבו הנפשי אינו מאפשר לו להבין את ההליך או לקבל החלטות בהליך).

כאשר מתקבלת חוות דעת פסיכיאטרית אשר קובעת כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה, וכי אינו כשיר – כעת, בשעת ניהול ההליך המשפטי – דיונית – היינו – אינו מסוגל לתקשר עם סנגורו ולקבל החלטות, בפני הסנגור עומדת אופציה פשוטה לחלוטין, ולא מסובכת,  peace of cake – כפי שאומרים באנגלית.

אפשר לבקש הפסקת הליכים. הסנגור גם יכול להסכים לראיות לכאורה, התביעה המשטרתית יכולה להסכים לחוות הדעת הפסיכיאטרית הקובעת אי כשירות דיונית ומהותית, ובתוך דיון משפטי קצר, ניתן לנקות את השולחן, לסיים את העניין, ולשלוח את הנאשם לאשפוז כפוי בצו פלילי לפי סעיף 15(א) או 15(ב) לחוק האשפוז הכפוי, ושילך לחפש את הוועדות שתשחררנה אותו.

(ניתן גם לקצר את משך הצו, במקרים מיוחדים, אבל גם העניין הזה דורש מאמר נפרד. וכמובן ניתן להתעקש בבית המשפט כי הצו יבוצע בקהילה ולא באשפוז סגור. אך גם זה דורש מאמר נפרד).

כאמור, כפי שציינתי במאמר קודם – גם במסגרת הפסקת הליכים, על פי סעיפים 170 (א+ב) לחסד"פ, הסנגור יכול לבקש לזכות את הנאשם מטעמים שאינם אי שפיות, כלומר, אם התרחשו נסיבות שמצדיקות זיכוי מטעמים נוספים, מוטב שהסנגור (הפרטי או הציבורי) יטען לסעיפי זיכוי אחרים. זה לא עניין טכני: להבדיל מכל סוגי הזיכוי, ישנו "זיכוי" אחד שהוא גרוע מהרשעה: זיכוי מחמת אי שפיות, כפי שכבר ציינתי במאמר אחר, גורר רישום פלילי מכביד, סטיגמה חברתית, ו- שלילת חירות ממושכת, לעיתים הרחק מעבר למשך שלילת החירות שאדם 'רגיל' אשר היה נשפט בגין אותה עבירה היה 'זוכה' לה. לכן יש חשיבות עליונה למאמץ של הסנגור להוביל לזיכוי מטעמים שאינם אי שפיות, וזאת משום ש"זיכוי" מטעמי אי שפיות – במקרים רבים – גרוע מהרשעה (יש פעמים שכן, ויש פעמים שלא, אני אכנס לכך במאמר נפרד שמסביר את כל הניואנסים).

אז כן, אם אתה הנאשם או אם את הנאשמת, והסנגור מבקש הפסקת הליכים – תתעקשו – לבקש כי הסנגור יטען לחפותכם מטעמים אחרים. מקסימום זה יצליח. הייחוד של סעיפים (א+ב) לחסד"פ, הוא – שהם מאפשרים יתרון לנאשם בלתי כשיר מהותית ודיונית, וזו הנקודה היחידה בדין שבה – החיקוק הפלילי מפלה לטובה אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, שכן, ברוב סעיפי החוק, אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית מופלים לרעה בדין הפלילי, וסעיפים 170(א+ב) לחסד"פ, הם המקומות היחידים שבמסגרתם, לנאשם בלתי כשיר ישנו יתרון: הסנגור יכול להיאבק על חפות הנאשם בטענות שונות, כגון סייגים אחרים, היעדר אשמה שכן לא נתקיימו כל יסודות העבירה, הגנה מן הצדק, זוטי דברים, הביקורת המנהלית בפלילים (דוקטרינה שכעת נדונה בדיון נוסף בבית המשפט העליון בהשתתפות ידידי בית המשפט- גם זו סוגייה שלא תהא לי ברירה אלא לכסות במאמר נפרד). ובכל מקרה: כאשר לנאשם לא כשיר יש טענות הגנה אחרות, מוטב להעלות אותן – שכן- סיטואציה שבה נאשם אינו כשיר – אינה מציבה את הנאשם בסיכון ככל שהטענות תיכשלנה (ובישראל – לא קל לזכות, מעטים התיקים אשר מסתיימים בזיכוי מלא)- ובמקרה הכי 'גרוע', יופסקו ההליכים.

לכן, אין ספק, שכאשר נאשם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, והפסקת הליכים עומדת על הפרק, הדבר הכי מומלץ לנאשם הוא לבקש מסנגורו לטעון לחפותו מטעמים שאינם אי שפיות, כי "זיכוי" מחמת אי שפיות זו האופציה הגרועה ביותר, ורצוי לשמור אותה לסוף, אם אין ברירה.

ישנם מקרים רבים אשר נכנסים לגדרי יותר מקו הגנה אחד: יתכן ואדם היה לא כשיר ולא שפוי ולא אחראי למעשיו בשעת ביצוע מעשה העבירה, אבל – יתכן ולא בוצעה עבירה כי לא נתקיימו כל יסודות העבירה, יתכן ומתקיים סייג שאינו אי שפיות, כגון אוטומטיזם, שכרות, הגנה עצמית, זוטי דברים. וכמובן שמוטב לטעון להגנה מן הצדק, טענה שיש לה מקום במקרים של כתבי אישום אשר הוגשו כנגד אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, שכן לא אחת, גם מבלי שרשויות האכיפה הפלילי מודעות לכך, עצם הגשת כתב האישום כנגד אדם עם מגבלה פסיכיאטרית, כבנסיבות דומות, של אדם 'רגיל', לא היו מגישים כתב אישום – עולה כדי אכיפה מפלה המצדיקה את ביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק.

חשוב לציין, כי העלאת טענות לזיכוי נאשם מטעמים שאינם אי שפיות, אינה מטלה קלה. כבר אמרו מי שאמרו, ובצדק, שלא קל – בישראל – להוביל לזיכוי נאשם, וכי מרבית כתבי האישום מסתיימים בהרשעה. אבל – חובה לנסות, שכן –"זיכוי" הנאשם מחמת אי שפיות היא תוצאה רעה, שכדאי לפנות אליה אך ורק לאחר שקווי הגנה אחרים נכשלים.

ואחרי שזה נאמר, עולה שאלה נוספת: נניח לרגע שמתקיימים תנאי הסף להלכת 'אשקר' וכי ניתן לזכות את הנאשם מחמת אי שפיות הדעת, בהתאם לסעיף 34יח לחוק העונשין, ולא להסתפק 'רק' בהפסקת הליכים, האם במקרה שכזה, מן הראוי שהסנגור יעלה טענות לזיכוי שלא מטעמי אי שפיות?

השאלה הזו נדונה בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין רעפ 2675/13  מדינת ישראל נ' רן רפאל וחנון, פורסם בנבו (2015), שם ניתן היה לזכות את הנאשם מחמת אי שפיות, וזאת לפי חוות דעת שהוגשה בתיק, אך המאשימה התעקשה לברר את האישום לגופו, והנאשם עצמו – שזוכה בערכאה קודמת מחמת הספק, ביקש להותיר על כנו את הזיכוי מחמת הספק (שוב, כי זיכוי מחמת אי שפיות- הוא לא באמת זיכוי, הוא הרשעה שמתחפשת לזיכוי, ויש בו כמעט את כל רכיבי ההרשעה – סטיגמה חברתית, רישום פלילי, ושלילת חירות ממושכת, למעט במקרים שבהם ניתן צו לטיפול בקהילה).

בית המשפט הותיר את השאלה הזו בצריך עיון, אך, השופט ניל הנדל, באמרת אגב בסעיפים 7 ו- 8 לפסק הדין, הביע עמדה כי – במקרה וניתן לזכות את הנאשם מחמת אי שפיות, אין צורך לטרוח ולאתר אפיק זיכוי אחר, או כמילותיו בפסק הדין:

צוין לעיל, כי סעיף 170 מאפשר בירור האשמה לגופה. מה דינו של סעיף 34ח לעניין זה? אמנם, האפשרות של בירור האשמה לגופה אינה מופיעה בלשון המפורשת של הסעיף, אך יש לזכור כי סעיף 170 – כהוראה דיונית – מופיע בחוק סדר הדין הפלילי, ואילו סעיף 34ח – כהוראה מהותית – מהווה חלק מהסייגים מאחריות פלילית. ניתן לטעון, כפי שכבר נאמר, שתוצאת הזיכוי מחמת העדר שפיות מרוקנת את המשמעות בבירור לגופו של עניין. מה לי אם הנאשם מזוכה מטעם אחד או משני טעמים? ואולם, חרף עוצמת הקושיה שאמורה להביא, על פניה, למסקנה ברורה, דעתי היא שהתשובה לה מורכבת יותר.

         עניין מאיר תומך בגישה זו. נקבע שם, כי אף בהתקיים הסייג של סעיף 34ח – ניתן לברר את אשמתו של הנאשם לגופה, על פי קו הגנה אחר ממצבו הנפשי. כפי שנכתב: "עובדת היותו של נאשם בלתי שפוי בעת ביצוע המעשה אינה שוללת ממנו את האפשרות לטעון להגנתו טענות נוספות שבעטיין יכול הוא לצאת זכאי בדינו" (שם, בפסקה 13).

השופטת הנדל משתית את עמדתו, ולפיה, "אם כבר יש זיכוי מטעמי אי שפיות, לא נטריח את עצמנו לדון בזיכוי מטעמים אחרים" – בנימוק ולפי, החידוש בפסק דין זה- בעניין וחנון – הינו – שנקבע מעתה כי אדם שנתקיים בו סייג אי השפיות שבסעיף 34יח לחוק העונשין, יוגדר כ"זכאי" ולא כ"לאו בר עונשין" (גם הסוגיה הזו מצדיקה דיון משפטי נפרד במאמר נפרד), וכי – כל עוד – זה זיכוי, אין צורך להרחיק למחוזות אחרים ולשקוד ולעמול על זיכוי מטעמים אחרים, גם אם זיכוי שכזה אפשרי.

עמדתי שונה לחלוטין: זיכוי מחמת אי שפיות, כפי שנכתב בסעיף 9(ב) להלכת אשקר, הוא זיכוי רע! הוא- במקרים מסוימים, מזיק כמעט כמו הרשעה, והוא מכיל את כל המאפיינים של הרשעה- שלילת חירות ממושכת, שמאז תיקון 9 הפכה ממושכת יותר (שוב, על כך אכתוב במאמר נפרד), סטיגמה חברתית שלילית, ורישום פלילי סוגר דלתות (נרשם כי הנאשם זוכה מחמת ליקוי, רישום שיסגור לנאשם את הדלתות בכל מקום עבודה עתידי). אם יש אפשרות לזכות את הנאשם מטעמים אחרים, בין אם אלו סייגים אחרים לאחריות הפלילית כגון זוטי דברים או הגנה עצמית, או טעות במצב הדברים, אם אף טענת הגנה מן הצדק – אשר ניתן להעלותה גם במהלך המשפט ולא רק כטענה מקדמית – כך עדיף. נאשם, גם אם הוא אדם עם מגבלה פסיכיאטרית, זכאי לזיכוי מסוג א' ולא לזיכוי מסוג ז'.