על הזכות לעמוד לדין - או - מדוע סעיף 170 לחסד"פ חשוב

מאת עו"ד ענבל בר-און

הגשת כתב אישום כנגד אדם, אינה עניין של מה בכך. גם אם בסופו של יום האדם יזוכה, עצם ניהול ההליך הפלילי – כשלעצמו – עלול לגרום לו נזק – חברתי, כלכלי, נפשי, ואף גופני. לכן, החל משנות התשעים המוקדמות, שימוע בטרם הגשת כתב אישום מעוגן בהנחיות, ובשנת 2000 עוגן שימוע בטרם הגשת כתב אישום בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי.

הנחיית היועמ"ש 4.3001, אשר עוסקת בשימוע, נפתחת במילים האלו:

אחריות כבדה מוטלת על כל מי שבא להחליט על הגשת כתב אישום פלילי נגד אדם, בייחוד בעבירות בעלות אופי חמור ועבירות שיש עמהן קלון. יש אשר אפילו זיכוי בדין, אין בו כדי להיטיב נזק, שנגרם מתוך אישום שלא היה יסוד לו. הגם שכל נאשם מוחזק חף מכל עבירה, ואף יהיה לו "יומו בבית-המשפט" להתגונן כלפי האשמה המיוחסת לו, אין להתעלם מכך כי הליכי משפט דרכם להתמשך ולהסתעף, ולא אחת אף להתפרסם, ויש עמם לא אחת גם משום עינויי דין ונפש. כמו כן, יתר זהירות בהגשת כתבי אישום עשויה, בראייה כוללת, להפחית את העומס על המערכת, וזאת בשל ניהול מספר פחות של תיקים.

 

אכן, התמודדות עם כתב אישום הינה חוויה לא פשוטה, אבל משהוגש כתב אישום, עמידה לדין, ומאבק של הנאשם על חפותו, הינה זכות. זכותו של הנאשם 'להוכיח את חפותו'. נכון אמנם, שרשמית, על פי החוק היבש, התביעה הפלילית היא זו אשר אמורה להוכיח את האשמה מעבר לכל ספק סביר, אבל – בפועל, מי שהוגש כנגדו כתב אישום, יעשה הכל לצורך הוכחת חפותו.

 

פסק הדין בעניין ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מ"י, פ"ד נ(2) 221, כינה את ההליך הפלילי – המגנא כרטא של הנאשם, היינו- מכלול הכללים, החוקים, הנהלים, ההנחיות, העקרונות המשפטיים המגולמים בפסיקה, כל אלו, הינם כלים אשר הנאשם משתמש בהם בכדי 'להוכיח' את חפותו: בין אם אלו טענות מקדמיות, הכלים אשר עומדים לרשותו בהליך הראיות, טענת אין להשיב אשמה, טיעונים לעניין העונש, ואף ערעור.

קבוצה אחת באוכלוסייה מודרת ממערך ההגנות אשר מקנים הכלים של הדין הפלילי לנאשם – מדובר באוכלוסיית האנשים המתמודדים עם תיוג ו/או מגבלה פסיכיאטרית, אנשים אשר אינם זוכים לאותו מערך הגנות אשר זוכים לו כלל הנאשמים והחשודים: למעשה, בתוך הדין הפלילי ישנו מסלול נפרד לאנשים אשר נחשבים כ'לא כשירים' (היינו – מפאת מצבם הנפשי אינם מסוגלים לעמוד לדין), והוא המסלול של הפסקת הליכים בגין אי כשירות דיונית (כלומר – מצב נפשי אקוטי אשר אינו מאפשר לנאשם לתקשר עם סנגורו או להבין את ההליך), או מפאת אי כשירות מהותית (היינו – כאשר הנאשם היה בלתי אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה).

ברגע שאדם מוכרז כבלתי כשיר לעמוד לדין, הוא נכנס למערכת נורמטיבית נפרדת, שיש בה חסרונות ויתרונות. על היתרונות והחסרונות שבהפסקת הליכים כתבתי כאן, ועל זיכוי מחמת אי שפיות לפי הלכת אשקר כתבתי כאן.

החיסרון, הן בהפסקת הליכים מחמת אי כשירות, והן בזיכוי מחמת אי שפיות, לבד מאשפוז כפוי ממושך ובלתי מידתי, הינו, כי נשללת מן הנאשם, אשר לא אחת יש לו טענות הגנה, הזכות לעמוד לדין.

לא אחת מוגש כתב אישום כנגד אדם אשר – עשויות להיות לו טענות הגנה רבות, לו מישהו היה טורח להעלות טענות אלו.

למרבה המזל, סעיף 170 לחסד"פ מאפשר לסנגורו של נאשם, אשר נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, להעלות טענות לזיכויו. נכון, העלאת טענות לזיכוי נאשם, כרוכה בתקשורת עם הנאשם, ואם מצבו הנפשי אינו מאפשר את התקשורת הזו, כביכול, הסנגור יתקשה להעלות טענות הגנה. אבל רק כביכול. ישנן לא מעט טענות הגנה אשר אינן מתבססות על דיון בתשתית העובדתית של כתב האישום, אלא בפרשנות המשפטית שלהן: כך טענת הגנה מן הצדק, כך טענת זוטי דברים, כך סייגים לאחריות פלילית שאינם בהכרח אי שפיות, וכך גם- דוקטרינת הביקורת המנהלית בפליליים, דוקטרינה אשר

דורי ספיבק, כיום שופט בית הדין לעבודה, ובעבר – סנגור במערך הקליניקות לסיוע משפטי באוניברסיטת תל אביב, כתב על כך במאמר בכתב העת "הסנגור"  - על האופן שבו סנגורים ציבוריים מסכימים, בקלות רבה מידי, לשלוח את הלקוחות שלהם להסתכלות, ולהסכים בשמם לקו ההגנה של אי שפיות, גם כשהלקוחות מתנגדים לכך. כי ברגע שנאשם מתויג כ"לא שפוי", קל מאד לסנגור להתעלם מרצונו.

חלפו למעלה מ 22 שנה מאז שנתפרסם מאמרו של ספיבק, אך גם היום, כעורכת דין העוסקת בתחום הפסיכיאטריה והמשפט, אני נתקלת לא אחת במקרים שבהם כנגד אדם עם רקע פסיכיאטרי כלשהו, מוגש כתב אישום, ולא אחת הסנגוריה ממהרת, בקלות רבה מידי, לשלוח אותו להסתכלות ולהכריז עליו כ"בלתי כשיר", בכדי סיים את ההליך באופן מהיר, הן בהפסקת הליכים והן בזיכוי מחמת אי שפיות לפי הלכת אשקר.

לעיתים הדבר נעשה ללא עדכון הנאשם/לקוח, וללא שדעתו נשאלה, משום שהוא תויג כבלתי שפוי. נתקלתי לא אחת בתיקים אשר הגיעו אלי בשלב הערעור, מן הסנגוריה הציבורית, ואשר בהם, נאשמים תויגו כבלתי כשרים לעמוד לדין, והתנהל הליך פלילי מעל לראשם, תוך שהסנגור מחליט עבורם שעדיף להם להגיע לאשפוז כפוי במסלול הפלילי, במקום לנהל הליך.

לא אחת, אותם אנשים אשר הוגדרו כבלתי כשירים לעמוד לדין, היו מסוגלים לנהל שיחה עם סנגור, להסביר את האירועים, להבין את המצב המשפטי: הייתה לי פעם לקוחה אשר הואשמה בגרימת חבלה חמורה לשוטר, והיה לה קו הגנה מצוין, לטעמי. היא הוגדרה כבלתי כשירה לעמוד לדין.

עם זאת, כשהיא מסרה לי את המסמכים שלה מן החקירה במשטרה, ראיתי שהיא כתבה, בכתב ידה, בזמן המעצר, הערות על מסמכים אלו. היה ברור לי שהיא מבינה את מה שמתרחש, ויכולה לתקשר עם סנגור על קו הגנה אפשרי. למעשה היא גם הסבירה לסנגורית מן הסנגוריה הציבורית באופן רהוט את קו ההגנה שלה.

בכל זאת, היא הוגדרה כבלתי כשירה ונשלחה לאשפוז כפוי ממושך.

היה לי לקוח אשר הוגדר כלא כשיר לעמוד לדין. עם זאת, מקריאת חומר החקירה שלו, כאשר הוטחה בו אשמה של 'היזק במזיד לרכוש', הוא ידע היטב להסביר כי ישלם על כך, ולמרות שהוא היה אז תחת השפעת פסיכוזה, הוא עדיין הבין את ההליך. מקריאת הדו"ח הרפואי השוטף שלו, לאחר שנשלח לאשפוז כפוי ממושך, הוא צוטט כשאמר לצוות הרפואי ש"קיבל עונש לא מידתי" על מעשה פעוט ערך, ומבחינה משפטית, הוא צודק לגמרי.[אשפוז כפוי ממושך לשנים ארוכות נחשב בטעות להליך 'טיפולי', אך זו רק השפה המכובסת. יש כאן אלמנט עונשי לכל דבר ועניין, גם אם נקרא לכך "זיכוי" או "ברבאבא"].

התחושה שלי, היא, שלא אחת – המערכת ממהרת להגדיר נאשמים הסובלים ממגבלות פסיכיאטריות שונות, כ"בלתי כשירים", מבלי לבדוק לעומק אם הם אכן יכולים להבין את ההליך הפלילי, ומבלי לנסות להסביר להם את ההליך: לעיתים הסיבה היחידה אשר בשלה נאשם אינו מבין את ההליך, הינה, כי אף סנגור לא ניגש להסביר לו את ההליך, כי מראש מניחים שהוא "חולה נפש", ומדוע לטרוח ולהסביר את מה שמתרחש בהליך?

סנגורים מן הסנגוריה הציבורית מניחים לעיתים קרובות כי הגדרת נאשם כלא כשיר, היא לטובתו, אך ישנם מקרים, ובפרט בעבירות קלות ובמעשים של מה בכך, שלא בטוח שאי כשירות זו ההגנה הכי טובה. מה שבטוח, זו ההגנה הכי טובה לעומס העבודה של המערכת, ואין ספק שקו ההגנה של הפסקת הליכים בגין אי כשירות, או של "זיכוי" מחמת אי שפיות (עם עונש של שנים במחלקה הסגורה אשר קרוי בטעות "טיפול"), יעיל יותר למערכת, שמתקתקת תיקים במהירות, מנטרת את העומס, ו'מורידה' תיקים מן השולחן.

לא בטוח שקו ההגנה הזה, של אי שפיות ואי כשירות, באמת מועיל לנאשם, גם אם הוא סובל ממגבלה פסיכיאטרית.

ישנם לא מקרים שבהם עדיף לנאשם להיאבק על חפותו, ולו מפאת כבודו כאדם: תיוגו של אדם כלא אחראי למעשיו, וכבלתי כשיר מהותית ודיונית, עלול לפגוע בכבודו, שכן תיוג כזה ממשיל אותו לחיה הפועלת מדחפים, חסרת שליטה, והיחשבותו של אדם כאחראי על מעשיו, מקדמת את כבודו האנושי, לעיתים, הרבה יותר.

הסרט 'שאלה של שפיות' עסק בדיוק בסוגיה הזו: אישה בזנות רוצחת לקוח מתוך הגנה עצמית. כל הסובבים אותה מעדיפים לסיים את הסיפור בהגנת אי השפיות, ולשלוח אותה לאשפוז כפוי ממושך, אבל דווקא היא מתעקשת להלחם על חפותה, ולהוכיח כי ביצעה את הרצח מתוך הגנה עצמית.

באופן אישי אני סבורה ששימוש בהגנה שאינה 'אי שפיות', מקדמת את כבודו של האדם, ממצבת אותו כאנושי, וזאת להבדיל מהגנת אי שפיות, אשר – במקרים רבים אך ורק מקדמת את הסטיגמה כנגד אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי כאנשים אלימים באופן בלתי צפוי, ולכן – כאלו שאינם חלק מן החברה האנושית, כאלו שלא ניתן להחיל עליהם חוקים או הרתעה.

 אני סבורה שבהליך פלילי, ישנם מקרים שבהם עדיף לנאשם לבחור בקו הגנה אחר, ככל שזה קיים, ולא לאפשר לסנגור לדחוף אותו אל זרועות הגנת אי השפיות ואי הכשירות: זו האחרונה מתעתעת: היא כביכול פוטרת את האדם מהליך פלילי ומאחריות פלילית, אך לעיתים, במבחן התוצאה, הסטיגמה, ומשך הכליאה [גם אם הכליאה היא במקום "טיפולי" כגון מחלקה סגורה צפופה] – הגנת אי השפיות היא ההגנה הגרועה ביותר שניתן להעניק לנאשם, ועל משקל הביטוי "עם חברים כאלו, מי צריך אויבים" – עם הגנת אי שפיות שכזו, מי צריך הרשעה.

למרבה המזל, ישנו פתח בחוק, המאפשר לאדם אשר הוגדר כבלתי כשיר במהלך הסתכלות פסיכיאטרית אשר נערכה במסגרת ההליך המשפטי, להיאבק על חפותו, שלא מטעמי אי שפיות:

הפתח הזה טמון במעמקי סעיף 170 לחסד"פ, אם קוראים את הסעיף המלא, מגלים שם אוצר בדמות "זכותו של אדם, גם עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, להיאבק על חפותו":

"(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.

 

ההדגשה, כמובן, אינה במקור, אבל היא חשובה מאין כמוה: ישנם לא מעט מקרים שבהם, גם אם הנאשם לא היה שפוי בעת ביצוע העבירה, עדיין עומדות לו הגנות נוספות, ורצוי להעלות הגנות נוספות אלו, בעיקר לצורך הגנה על כבודו של הנאשם: הפסקת הליכים מחמת אי שפיות, או זיכוי מחמת אי שפיות, באים לידי ביטוי מכתים במרשם הפלילי, וגוררים אשפוז כפוי ממושך בצו שופט, אשר לא אחת, קשה מאד להיחלץ ממנו. הפסקת הליכים מחמת אי כשירות, או זיכוי מחמת אי שפיות, כל אלו פוגעים בכבודו של הנאשם, שכן הוא ממוצב כמי שאינו שולט על מעשיו, מיצוב שמפחית ממידת הנראות של האנושיות שלו.

אני סבורה שעל סנגורים, פרטיים וציבוריים כאחד, לעשות שימוש רחב ביותר בסיפא של סעיף 170(א), ובכל מקרה שהדבר מתאפשר, לנסות להגן על נאשם, במסלול שהוא קשה יותר לסנגור, אך משתלם יותר לנאשם: קל מאד לסנגור "להסכים" ביחד עם התביעה לשלוח את הנאשם לשנים ממושכות באשפוז כפוי (כך זה מאז תיקון מס' 9), ולספר לעצמנו שיש כאן "זיכוי", כשמדובר בזיכוי, מהסוג שלעיתים הרשעה עם עונש מינורי עדיפה עליו בהרבה: זה זיכוי על הנייר, זה לא זיכוי בפועל, זה פסק דין מרשיע שדן אדם עם מגבלה פסיכיאטרית לשנים של אשפוז כפוי במחלקה סגורה, תוך שליחתו לחזר על הפתחים בפני הוועדות, אשר פועלות לפי מערכת שיקולים רנדומלית מאד, ויכולות לשחרר רוצים מוקדם מידי, אך להשאיר באשפוז ממושך אנשים שביצעו עבירות פעוטות ערך.

היתרון של סעיף 170(א) לחסד"פ, הוא – שהוא מאפשר סיכוי ללא סיכון: גם אם סנגור, ציבורי או פרטי, יעשה מאמץ לזכות נאשם בטענות שאינן אי שפיות (כגון – הגנה מן הצדק/ זוטי דברים/ הגנה עצמית, ועוד)- אין כאן סיכוי לנאשם. אם הסנגור יכשל בקו ההגנה – הנאשם אינו מסתכן במאום, וזה כתוב באותיות קידוש לבנה סעיף 170(ב) לחסד"פ:

(ב)  מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.

 

הנה אם כן, סנגור אשר מנסה לזכות את מרשו – בטענות הגנה מן הצדק, בטענת זוטי דברים, או בכל הגנה או סייג אחר, שאינם אי שפיות, מקדם את האינטרס של מרשו, שכן זיכוי מחמת אי שפיות, זה ה"זיכוי" היחידי שנלוות אליו סנקציות קשות, שכבר עדיפה הרשעה מינורית על פני אותו "זיכוי". אשפוז כפוי ממושך יכול להיות גרוע לעיתים ממאסר בבית סוהר, ובין היתר, בשל הפגיעה באוטונומיה ובזכותו של אדם על גופו: לא אחת, במסגרת אשפוזים כפויים, ניתנים מינונים תרופתיים מופרזים שגורמים לתופעות לוואי קשות, כאשר ניתן להסתפק בהרבה פחות, ולפגיעה באוטונומיה האישית השלכות קשות, ולכן, להינמק שנים במחלקה סגורה זה לא בהכרח עדיף מלהינמק בבית סוהר (על היתרונות והחסרונות אדבר במאמר נפרד, ברור שבמקרים רבים אשפוז כפוי עדיף על מאסר. הכל תלוי נסיבות).

הקושי הוא קושי מערכתי. למערכת אין זמן. השופטים קורסים מעומס, התביעה המשטרתית קורסת מעומס (אבל – זבש"ה, יכולתם להגיש פחות כתבי אישום, ואין לכם על מי להלין אלא על עצמכם), וגם הסנגוריה הציבורית קורסת מעומס. הסנגוריה הציבורית עושה דברים מדהימים, כשהיא מבקשת משפט חוזר עבור עמוס ברנס, נוטלת, כתיקי דגל, עבירות שבוצעו על רקע מצוקה כלכלית וממתגת אותם כ'תיקי עוני', או מצטרפת כידידת בית משפט לדנ"פ העליון של רפי רותם – בכדי להחזיר את עטרת 'הביקורת המנהלית בפליליים' ליושנה.

אך כנראה זמן סנגוריאלי הוא משאב מוגבל, והרושם שקיבלתי הוא, שלא תמיד לסנגורים הציבוריים יש את משאבי הזמן, או את התקציב המאפשר את משאבי הזמן האלו (כי אף אחד אינו רוצה לעבוד בחינם), בכדי להיאבק על חפותם של נאשמים עם רקע פסיכיאטרי, כאשר ישנה דרך חסכונית בזמן לסיים את התיק: "להסכים" עם התביעה המשטרתית (כי לרוב מדובר בעבירות קלות) על "עובדות כתב האישום", "להסכים" לחוות הדעת, על שני חלקיה (כלומר להסכים כי הנאשם לא כשיר מהותית ודיונית), לשלוח את הנאשם לאשפוז כפוי ממושך, ושהוועדות ישברו את הראש. זה אכן פתרון קל לחסכון בזמנם של הסנגורים, אבל, זה לא תמיד הפתרון הטוב עבור הנאשם:

כאשר סעיף 170(א) לחסד"פ מאפשר לסנגור להעלות טענות זיכוי שאינן אי שפיות, היינו- זיכוי של ממש שאינו מכתים את הנאשם במרשם הפלילי לשארית חייו, וכאשר סעיף 170(ב) לחסד"פ מקנה רשת בטחון רחבה לסנגור שבחר לטעון לזיכוי מטעמים שאינם אי שפיות [שכן אם הטענה נכשלת, זה לא מסתיים בהרשעה, אלא בהמשך הפסקת הליכים]- אזי-טובת הנאשם מחייבת את הסנגור להעלות טענות הגנה – שאינן 'אי שפיות' – כגון הגנה מן הצדק, זוטי דברים, הביקורת המנהלית בפליליים ועיקרון השיוריות במשפט הפלילי, וכן טענות לגוף האשמה, העובדות או הסייגים:

מקסימום זה יצליח. ואם לא, אז לא תהא הרשעה. זו קונסטלציה נפלאה אשר סנגורים אינם מנצלים מספיק, אולי מתוך תפיסה סטיגמטית שממילא מדובר ב"חולי נפש" ו"הם יקבלו טיפול שם, באשפוז". אבל זיכוי אמיתי, לא מזויף, מחמת אי שפיות, זיכוי אמיתי, זה הפתרון הכי טוב לכל נאשם.

ועל אחת כמה וכמה, כאשר המאמץ לזכות הוא נטול סיכון, וטומן בחובו אך ורק סיכוי.

בקיצור סנגורים ציבוריים, סעיף 170(א+ב) קורא לכם. תעשו בו שימוש נרחב יותר. נכון שזו עבודה קשה יותר לסנגור, אבל הי- זו גם תוצאה טובה יותר עבור הנאשם.