הפסקת הליכים מחמת אי שפיות - יתרונות וחסרונות

מאת עו"ד ענבל בר-און

הפסקת הליכים מחמת אי שפיות הדעת מוסדרת בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, התשנ"ב – 1982, וכן – בסעיף 15(א) לחוק האשפוז הכפוי.

סעיף 170 לחסד"פ קובע:

"(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ב)  מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.

(ג)   החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור".

סעיף 15(א) לחוק האשפוז הכפוי – קובע:

15    (א)  הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה – יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי.

           (א1) לא ייתן בית משפט צו לפי סעיף קטן (א) אלא אם כן נוכח כי יש ראיות לכאורה כי הנאשם עשה את מעשה העבירה שבו הואשם בכתב האישום או שעשה מעשה עבירה אחר המבוסס על אותן עובדות או על עובדות דומות לעובדות שבכתב האישום.

הפסיקה מגדירה נאשם כמי שאינו כשיר לעמוד לדין, ככזה אשר אינו יכול להבין את ההליך המשפטי, לקבל החלטות שוטפות בנוגע להליך, או לתקשר עם סנגורו.

כמה הערות בנוגע לכך: למעשה, אף אחד אינו ממש מבין את כל נבכי ההליך הפלילי, גם לא עורכי דין בתחום האזרחי; מדובר בתחום סבוך, רווי חוקים, תקנות, הנחיות, נהלים, פסיקה: דומה כי הפסיקה מכוונת לכך שהנאשם יוכל לקיים תקשורת עם סנגורו ולקבל ביחד עימו החלטות בנוגע לניהול ההליך, וכן, שיוכל למסור לסנגורו את התשתית העובדתית הקשורה לניהול ההליך, ובנוסף, לבחון ביחד עם סנגורו את חומר החקירה, ולהתייחס – בעובדות מפריכות או מזימות, לעולה מחומר החקירה.

להפסקת הליכים מחמת אי שפיות יש מספר חסרונות:

• א. ראשית: עמידה לדין היא חוויה לא נעימה, אשר – רבים מנסים להימנע ממנה בשימוע בטרם העמדה לדין. ועם זאת – עמידה לדין היא זכות. בפסק הדין יפת (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221), הוגדר ההליך הפלילי כ'המגנא כרטא של הנאשם', היינו, מכלול הזכויות המהותיות והדיוניות העומדות לרשות הנאשם לצורך הוכחת חפותו: כאשר אדם מוגדר כ"לא שפוי", נשללת ממנו הזכות להיאבק על חפותו. יש סרט נפלא בדיוק בנושא הזה. ומה אם הוא זכאי, ויכול היה להוכיח את חפותו, לו רק נתאפשרה לו הזדמנות?

• ב. שנית: תמיד ניתן לחדש את ההליכים (ראו סעיף 21 ו – 2א). לא עושים זאת בקלות, אבל זה יכול לקרות.

• ג. שלישית: נאשם שהליכים בעניינו הופסקו – חשוף לאשפוז כפוי. בעבר – עד לתיקון מס' 8 לחוק האשפוז הכפוי, אשפוזו הכפוי של נאשם נעשה לפי שיקול הדעת של בית המשפט (אם כי – השופטת רוטלוי בפס"ד משנת 1995, מ"א 613/95 פלוני נ' מ"י, סייגה זאת – אך ורק למקרים של מסוכנות עצמית או לזולת). כיום, מאז תיקון 8 לחוק האשפוז הכפוי, נאשם חשוף לאשפוז כפוי אך ורק אם נמצאו ראיות לכאורה כי הוא ביצע את העבירה, עם דגש על – היסוד העובדתי ולא הנפשי. יש כאן חסרון – לא דין ראיות לכאורה כדין ראיות שעברו בכור ההיתוך של הליך ראייתי, ובנוסף, יתכן וגם אם מתקיים היסוד העובדתי, עדיין – לא מתקיים היסוד הנפשי, ובמובן זה מופלה הנאשם שההליכים בעניינו הופסקו לעומת נאשם שעומד לדין ויכול להוכיח כי לא נתקיימו בעניינו היסוד העובדתי או הנסיבותי. שלא לדבר על כך שישנם טעמי זיכוי אחרים, אשר – אינם קשורים ליסוד העובדתי שבעבירה, או ליסודות העבירה בכלל, כגון סייגים לאחריות פלילית שאינם אי שפיות, או – הגנה מן הצדק, וכו'.

• ד. רביעית: הרישום הפלילי – מכתים ומזיק.

כאמור, להפסקת הליכים מחמת אי שפיות יש גם יתרונות:

• א. ראשית: בניגוד לסיטואציה המנויה בסעיף 15(ב) לחוק האשפוז הכפוי, שם חייב בית המשפט להורות על אשפוז או טיפול מרפאתי כפוי, במקרה של הפסקת הליכים, אין חובה כזו, וטוב שכך.

• ב. שנית: כאמור, מאז תיקון מס' 8, בטרם שולחים נאשם שכזה לאשפוז או לטיפול מרפאתי כפוי, יש לברר כי עשה את מעשה העבירה שבו הואשם: זה לא מושלם, כי – יתכן שביצע את המעשה, אבל לא את העבירה, או כמו שאמרנו בצבא: "מודה בעובדות אבל לא באשמה".

• ג. שלישית: ככל שהנאשם באמת לא מסוגל להבין את ההליך, לגבש ביחד עם סנגורו קו הגנה, או לתקשר עם סנגורו (מניסיוני – לא אחת, נאשמים מבינים את ההליך אבל עדיין מודבקת להם תווית של אי כשירות, תוך שתוית זו שוללת את זכותם להיאבק על חפותם, ולפעמים מאפשרת לסנגור להסכים בשמם לדברים שלא היו מסכימים בשם עצמם).

• ד. רביעית, והכי חשוב: ישנה אפשרות, לפי סעיף 170 לחסד"פ, לנאשם בהפסקת הליכים, לבקשת סנגורו – לברר את אשמתו. אם נמצא כי אינו אשם – שלא מחמת אי שפיות, בית המשפט יזכה אותו ( עם זאת, מאז פסק הדין בעניין וחנון – גם זיכוי מחמת אי שפיות נחשב כזיכוי לכל דבר ועניין). כאן מגולמת ה'מגנא כרטא' של הנאשם, הזכות לעמוד לדין: ישנן טענות חפות שאינן קשורות בתקשורת עם הנאשם, וסנגור יכול לנהלן לטובת הנאשם, גם אם הנאשם אינו כשיר, ובכל מקרה, מנסיוני האישי, היד קלה על ההדק בהגדרת נאשמים כבלתי כשרים, וראיתי לא אחת נאשמים שהוגדרו כבלתי כשרים, אך הם יכלו להבין את ההליך ולדבר עליו, וגם מחקירת המשטרה שלהם ניתן היה להבין שהם מבינים את ההליך.

אז, האם יש להסכים להפסקת הליכים? את ההחלטה הזו רצוי לקבל לאחר יעוץ משפטי.

יש לזכור, כי אם באמת, בעת ההליך המשפטי הנאשם אינו כשיר, היינו, שרוי במצב נפשי אשר אינו מאפשר לו להבין את ההליך, וכי אם – גם בעת ביצוע העבירה, פעל הנאשם מתוך מצב של אי שפיות, יש לשקול העדפת זיכוי לפי הלכת אשקר על פני הפסקת הליכים. כמובן, זה לא תלוי רק בנאשם, אלא גם בתביעה, וגם לזיכוי לפי הלכת אשקר יש לא מעט חסרונות. אקדיש בהמשך מאמר לשאלה – הפסקת הליכים או זיכוי מחמת אי שפיות – מה עדיף (והתשובה היא: כל מקרה לגופו, אך עדיין יש יתרונות וחסרונות לכל אופציה).