האם תמיד משתלם "לצאת על אי שפיות" - מיתוס אל מול מציאות
כשהיינו בצבא, חדר הקב"ן היה יעד נכסף, כי כולם ידעו שדרך הקב"ן מקבלים כל מיני פטורים, הן ממטלות צבאיות מסוימות, והן משירות צבאי בכלל.
להילה של "להוציא פטור מקב"ן" יש גם גרסה בחיים שלאחר השירות הצבאי: כאשר אדם נקלע לסיטואציה פלילית, בין כחשוד, ובין כנאשם, הוא נוהה אחר המיתוס הרווח, ולפיו "כדאי לצאת על אי שפיות".
בתאי המעצר, עצורים מחליפים ביניהם עצות ביחס לאופן שבו "ישחקו אותה לא שפויים", והמחלקות הסגורות בבתי החולים הפסיכיאטרים, מקבלות מידי שבוע להסתכלות חשודים ונאשמים שביקשו להשלח להסתכלות, מתוך תקווה "לצאת על אי שפיות".
ובכן, בניגוד למיתוס הרווח, כאילו - כאשר הנך חשוד או נאשם בעבירה, "אי שפיות" תהווה מטה קסם, אשר - עם הנפנוף בו, יסתיימו כל בעיותך הפליליות, הרי שהמציאות קצת שונה.
לא אחת, קו ההגנה של "אי שפיות" הינו חרב פיפיות, ולא אחת, מצבם של חשודים ונאשמים אשר בית המשפט מצא אותם בלתי כשירים מהותית או דיונית (כלומר, לא היו שפויים בעת ביצוע העבירה, או - אינם בעלי כשירות נפשית לעמוד לדין ולתקשר עם סנגורים) - הינו גרוע עשרות מונים מאשר של חשוד או נאשם אשר אינו חוסה תחת הגנת אי השפיות, ואשר, נאבק על חפותו במערך הכלים אשר מציע המשפט הפלילי לכל חשוד/נאשם, אך לעיתים - מונע דווקא מן הנאשם הלא שפוי.
אציג כאן כמה דוגמאות לאופן שבו- קו ההגנה של "אי שפיות", יכול להזיק לחשוד/נאשם.
במאמרים הבאים אציג דרכים משפטיות לזכות בהליך הוגן, גם כאשר הנאשם /חשוד נמצא בלתי כשיר מהותית או דיונית.
להלן מספר דוגמאות לאופן שבו טענת אי - שפיות מרעה את מצב החשוד/נאשם:
ראשית, גורמים במערכת המשפט, פרקליטים, סנגורים, ואף שופטים, לוקים ב sanism - היינו - סטריאוטיפים כלפי אנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, הנחות יסוד בדבר דמוניות ו"מסוכנות" של אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית, וזה בא לידי ביטוי בהליך הפלילי, בהחלטות של הפרקליטות/התביעה המשטרתית או בתי המשפט, אשר מזיקות לחשודים/נאשמים:
לדוגמא: פרקליטים ותובעים משטרתיים עלולים להתעקש על מעצר עד תום ההליכים, גם בהיעדר מסוכנות, ומתוך הנחה שעצם הסיטואציה הנפשית אשר בה שרוי הנאשם /חשוד - כשלעצמה, מנביעה מסוכנות. כבר יצא לי לייצג בהליך פלילי שמהלכו התובעות המשטרתיות הצהירו בגאווה כי הן תמיד טוענות בהליכי מעצר כי "חולי נפש הם מסוכנים". באותו הליך, הגם שביחס לאותו נאשם היו מסמכים רבים שמעידים על היעדר מסוכנות, בחרה התביעה המשטרתית לטעון כי "מסוכנותו זועקת לשמיים", כי המיתוס בדבר "מסוכנות" אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית, לא יתן לעובדות לבלבל אותו.
ודוגמא נוספת: שופטים שולחים נאשמים אשר זוכו מחמת אי שפיות לשנים ארוכות באשפוז כפוי, מתוך הנחה כי האשפוז הינו לטובת הנאשם הסובל ממגבלה פסיכיאטרית, וכי לא מדובר ב"עונש" אלא ב"טיפול". בפועל, שלילת חירות, כליאה, סגירת אדם מאחורי סורג ובריח במחלקה צפופה במיוחד, כל אילו אינם צעדים "טיפוליים", הם צעדים עונשיים לכל דבר ועניין, גם אם מתוך בורות הם מוגדרים כצעדים "טיפוליים".
ישנה לא מעט כתיבה אקדמית אודות הנזק שנגרם לאדם בכליאה ממושכת, בין אם לכליאה הזו קוראים "מאסר" או "אשפוז כפוי". למעשה, ישנם מחקרים המצביעים על טראומה שנגרמת לאדם שהיה מאושפז במחלקה רפואית רגילה בבית חולים כללי, רק מעצם היותו מחובר למכשירים, כך שנשלל חופש התנועה שלו, ונשללת יכולתו לנהל את חייו בזמן האשפוז.
אפילו פסיכיאטרים אינם חושבים שעצם שלילת החירות הינה "אקט טיפולי", אלא הם מבינים, כי במקרים מסוימים, שלילת החירות היא מחיר הכרחי שיש לשלם בכדי לכפות על אדם טיפול תרופתי אשר יחלץ אותו מפסיכוזה קשה, וכאשר הוא לא יטול את הטיפול התרופתי בעצמו. במקרה הזה, שלילת החירות היא אמצעי להשגת המטרה, אך לא מטרה בפני עצמה, וכל בר דעת מבין עד כמה היא מזיקה. זו גם הסיבה אשר בשלה, אשפוז כפוי אינו אמור להמשך זמן רב, ומיועד אך ורק לשלב האקוטי של הפסיכוזה/המחלה הפעילה, ומגמת המחוקק משנת 1991, היא - שחרור לקהילה עם טיפול תרופתי, לעיתים כפוי.
אך עם זאת, כאשר חשוד או נאשם נמצא בלתי שפוי, סיווג זה עלול להטות את מצבו לרעה בהליך הפלילי, מתוך sanism המאפיין את השחקנים במערכת המשפטית.
דוגמא נוספת: ביחס לנאשם 'רגיל', היינו, אחד שנמצא כשיר לעמוד לדין, ואחרי למעשיו, יגזור בית המשפט עונש מידתי: תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, קובע שורה של פרמטרים, כיצד לגזור עונש שהינו מידתי לעבירה אשר הורשע בה הנאשם, וזאת לאור שורה ארוכה של פרמטרים ושיקולים, ובין היתר מצב קורבן העבירה, נסיבות ביצוע העבירה ע"י הנאשם, ועוד ועוד ועוד ועוד: תיקון 113 לחוק העונשין מגלם עיקרון על חוקתי בשיטת המשפט הישראלית: עיקרון המידתיות.
ועם זאת, ישנה קבוצה אחת באוכלוסייה אשר מופלית לרעה, בניגוד לסעיף 14 לאמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, ואשר במסגרת הליך פלילי מוטל עליה עונש לא מידתי בעליל: מאז תיקון 9 לחוק האשפוז הכפוי, כאשר אדם עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי נמצא זכאי מחמת אי שפיות, לבית המשפט אין שיקול דעת, והוא חייב להורות על אשפוזו הכפוי, לפרק זמן השקול - למשך המאסר המקסימלי על העבירה.
לא אחת, משך הזמן המקסימלי על עבירה הינו ארוך באופן חריג לעבירה שבוצעה: דוגמא קלאסית הינה - גידול עציץ של קנביס. העונש המקסימלי על ייצור סמים הינו 20 שנה: וכך יוצא, שאדם שהוגש כנגדו כתב אישום בגין גידול קנביס, ונמצא לא שפוי בעת ביצוע העבירה, ובלתי כשיר לעמוד לדין, ישלח ל 20 שנות אשפוז כפוי, בעוד שאדם כשיר ושפוי אשר ביצע עבירה דומה, לא יבלה יום אחד מאחורי סורג ובריח.
כלומר, בניגוד למיתוס ולפיו "אי שפיות" היא קו הגנה מומלץ, פעמים רבות מדובר בחרב פיפיות אשר משחקת לרעת חשודים ונאשמים, ולא תמיד כדאי או רצוי לבחור בקו הגנה זה, אשר יכול להזיק יותר מאשר להועיל.
ודוגמא אחרונה: סטיגמה פלילית: בחברה שלנו גיליון פלילי נקי הוא מצרך מבוקש. רישום פלילי מייצר סטיגמה שלילית. הבעיה היא - שגם הפסקת הליכים מחמת אי שפיות או זיכוי מחמת אי שפיות - מייצרים רישום פלילי בעייתי: בעבירות קלות, הבחירה להיאבק על החפות, עשויה להיות עדיפה בהרבה על קו ההגנה של "אי שפיות", שכן - בעבירות קלות ניתן להגיע להסדר של "אי הרשעה", בנסיבות מאד מסוימות, ולזכות במרשם פלילי צח כשלג, וזאת להבדיל מן הכתם אשר זיכוי מחמת אי שפיות, או - הפסקת הליכים מחמת אי שפיות, מותירים במרשם הפלילי של הנאשם.
השורה התחתונה היא, שגם אם לחשוד או נאשם יש היסטוריה פסיכיאטרית, קו ההגנה של "אי שפיות" אינו מומלץ בכל מקרה.
זה תלוי בטיב העבירה ובנתונים נוספים. מדובר בקו הגנה שעושה 'חיים קלים' לבית המשפט, שכן הוא מאפשר את סיום התיק במהרה, תוך ניקוי שולחנו של בית המשפט, וסימון "וי" על תיק נוסף שירד מן השולחן. כשבתי המשפט מוצפים בתיקים, וכששופטים קורסים מעומס עבודה, זה שיקול חשוב. אבל - זהו שיקול חשוב לבית המשפט ולתביעה המשטרתית/פרקליטות ולא בהכרח לנאשם!!!
במאמרים הבאים אמחיש כיצד, גם כאשר נאשם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, עדיין - ניתן לזכותו מטעמים שאינם בהכרח אי שפיות (סוג הזיכוי היחיד שמוביל לשלילת חירות ולמרשם פלילי מכתים), ומאידך - כיצד ומדוע אשפוז כפוי לשנים רבות אינו תוצאה הכרחית של "זיכוי" מחמת אי שפיות.
