אמור מעתה "חוק האשפוז הכפוי"

מאת עו"ד ענבל בר-און

החוק המסדיר אשפוזים בכפייה במדינת ישראל מכונה "חוק טיפול בחולי-נפש, התשנ"א - 1991". זה השם המלא של החוק.

ובכל זאת, כשאני מפרסמת מאמרים בנושא, כשאני כותבת פוסטים בפייסבוק בנושאי אשפוז בכפייה והמאבקים המשפטיים שאני מנהלת בנושא, וגם כשאני פונה לרשויות במכתבים רשמיים, או אפילו לבית המשפט, אני מכנה את החוק "חוק האשפוז הכפוי".

אם אני מגישה ערר לוועדת ערר פסיכיאטרית, או ערעור על אשפוז כפוי לבית המשפט המחוזי, אני כותבת לרוב "ערעור לפי סעיף 29(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 (להלן: "חוק האשפוז הכפוי")", או "ערר לפי סעיף 12 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 (להלן: "חוק האשפוז הכפוי").

אין כאן אך ורק עניין של סמנטיקה. יש כאן עניין של מהות.

מחקרים הראו כי המילים שאנו משתמשים בהם, מכוננים את התודעה שלנו, את התפיסה שלנו, ואת האופן שבו אנו רואים ותופסים את העולם. כתבתי על כך מאמר, עוד באוגוסט 2010, תחת הכותרת "היפותזת ספיר וורף בבית המחוקקים" (המאמר פורסם ב"חדשות מחלקה ראשונה").

הכינוי הנוכחי של חוק האשפוז הכפוי, היינו, "חוק טיפול בחולי נפש", מבליע בתוכו מספר הנחות יסוד, אשר לטעמי הן שגויות:

ראשית, הכינוי מניח שכל מי שנתון להליכי כפייה פסיכיאטרית (אשפוז כפוי וטיפול מרפאתי כפוי) הוא בהכרח חולה נפש. החוק אינו מניח שיש טעויות רבות מאד באבחון, דווקא בתחום רפואת הנפש אשר במסגרתו ההגדרה היא עמומה וערטילאית;

בפועל, לא כל האנשים המגיעים לאשפוזים בכפייה בהכרח מתמודדים עם מחלת נפש, בדיוק כמו שלא כל מי שנעצר הוא עבריין, ובדיוק כפי שלא כל מי שנאשם בהליך פלילי בהכרח ביצע את העבירה המיוחסת לו (את זה, הרי, נבדוק בתומו של ההליך).

שנית, גם אם מתוך 5000 האנשים אשר חשופים מידי שנה להליך הדרקוני של אשפוז בכפייה, חלקם אכן סובלים באמת ממחלת נפש, ואינם עוד מקרה של רשלנות באבחון, עדיין, הכינוי "חולה נפש" הינו כינוי מביש. האם מישהו מכנה אנשים הסובלים מסרטן "מסורטנים"? הכינוי "חולה נפש" מניח כי ההפרעה הפסיכיאטרית שאיתה אדם מתמודד, והיא חלק ממנו, בעצם חולשת עליו ועל מהותו, באופן אשר מבליע ואשר בולע את אישיותו, את אנושיותו, את עצמיותו, ואת מהותו.

ובכלל, בעצם הכינוי "חולה נפש" יש משום אוקסימורון בעייתי מאד. הנפש, הרי, מסמלת את ה"אני" שלנו: את הרגשות, המחשבות, המאפיינים היחודיים, את תכונות האישיות, את החלומות, השאיפות, או את כל מה שהוא רוחני בנו, את כל אותם אלמנטים אשר בשלם נוהגים לומר כי "מותר האדם מן הבהמה". "חולי", לעומת זאת, הוא משהו מאד ארצי, פתולוגי. כשאומרים על אדם שהוא "חולה נפש", למעשה מייחסים לו פגימה מהותית ושורשית בעצם האנושיות שלו, ובעצם עורכים לו דמוניזציה קשה ודה-פרסונליזציה פסולה.

שלישית: חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 מסדיר את האופן שבו רשויות בריאות הנפש והמשטרה במדינת ישראל, מסדירים את כל נושא האשפוז הכפוי בישראל, הן מבחינת העילות המהותיות לאשפוז כפוי (שהן בעייתיות ועמומות, כר פורה וצלחת פטרי לטעויות אינספור, אבל זה כבר נושא למאמר נפרד), והן מבחינה פרוצדורלית (גם זה בעייתי מאד, וגם זה נושא למאמר נפרד).

אין כל סיבה לכנות את החוק "חוק טיפול בחולי נפש". שכן החוק לא עוסק באנשים, אשר המחוקק בחר לכנותם בכינוי המשפיל והמבזה "חולי נפש" (במקום, נניח, אנשים המתמודדים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, כינוי שעו"ס אבי אורן, ממנהלי עמותת לשמ"ה, לדוגמא, דוגל בו).

החוק עוסק ברשות השלטונית, ובאופן שבו היא מסדירה את ההליך הדרקוני של שלילת זכויות אדם באמצעות אשפוז כפוי;

בדיוק כפי שחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 עוסק במעצרים, וקרוי גם בקיצור "חוק המעצרים", לא קרוי "חוק העבריינים" (כי אם עצרנו אדם הוא רק חשוד, עדיין בחזקת חף מפשע, ובטח לא עבריין), ובדיוק כפי שחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982, קרוי חוק סדר הדין הפלילי כי הוא מסדיר את הפרוצדורה של מעצרים ומאסרים והליך פלילי, ואיש לא מכנה אותו "חוק העבריינים" (כי יש מצב שבסוף ההליך, הנאשם יזוכה מכל אשמה ויוכרז כחף מפשע), כך - אין כל סיבה לכנות את החוק המסדיר אשפוז כפוי "חוק טיפול בחולי נפש", שכן לא בטוח שמי שנתון להליכים לפי החוק הזה הוא בהכרח חולה נפש (כן, יש אשפוזי שווא ואבחוני סרק).

הסיבה הרביעית שבשלה אני מתנגדת לכינוי החוק המסדיר אשפוזים בכפייה בישראל "חוק טיפול בחולי נפש", הינה - כי לכנות את מה שמתרחש בתוך האשפוז הכפוי כ"טיפול", זה ציניות לשמה;

אין שום דבר טיפולי בכליאת אדם במוסד כוללני, בשלילת צלם האדם שלו, בהלעטתו בתרופות, וברמיסה ברגל גסה של כל זכויות הפרט שלו. יש כאן כליאה, אשר אחת ממטרותיה הינה טיפול (בהנחה שתרופות במינונים כבדים מטפלות, לצד העובדה שהן גורמות לטרדיב דיסקנזיה, השמנת יתר חולנית, רעד בכל הגוף, ריור, עוויתות בשרירי הפנים ועוד).

אבל גם בבתי הכלא מטפלים בעבריינים שהורשעו, ואף אחד אינו מתייחס לכלא כאל מקום טיפולי. כלא, כמו גם בית חולים פסיכיאטרי, הוא קודם כל אתר וזירה של כליאה ושלילת חירות. מה גם שהטיפול בבית החולים הפסיכיאטרי הותיר אצל כל כך הרבה מלקוחותיי טראומה קשה מנשוא, עד שאני מפקפקת בערך הטיפולי של אשפוז כפוי.

כיום המערכת עצמה מתחילה להכיר ביתרון של חלופות אשפוז כגון בית סוטריה, בית ענבלים, "מאניקר", ושאר בתים מאזנים בקהילה, וישנם אף קולות מתוך בכירי המערכת, שמכירים בכך שאשפוז כפוי הוא כליאה ושלילת חירות, אך לא טיפול.

אין ספק כי שמו של החוק חייב להשתנות, ויפה שעה אחת קודם. אולם, עד שזה יתרחש, בכל כתב טענות שאני מגישה לבית המשפט, אני משתשמת במונח "חוק האשפוז הכפוי".