כשהשופטת והפרקליטות אינם נדרשים למסרונים

לפעמים המסרונים אשר מוחלפים בין עורך הדין מטעם המדינה, מטעם הפרקליטות, אינם זקוקים למסך של אנדרואיד או גלקסי. הם אינם זקוקים לא לפונטים, ולא לאמוטיקונים. לפעמים המסרונים האלו הובנו כבר לפני שנים - בהשקפת עולם משותפת אשר נבנתה כאשר השופט - אשר שולח נאשמים למעצרים, היה בעברו, ובמשך שנים, בכיר בפרקליטות.

אם תציצו לקורות החיים של השופטים, לא תראו שופטים שעסקו במחאה חברתית, הגישו בג"צים כנגד המדינה, היו פעילים בעמותות ציבוריות וחברתיות, או ייצגו נאשמים בעייתיים או אנשים שהם ה"אנדרדוג". קורות החיים של מרבית השופטים בישראל (ואנו עורכי הדין תמיד מציצים בהם בכדי לבדוק "על איזה שופט נפלנו הפעם") נראים מהוגנים כמו שולחן מהגוני של משרד, וכמו הגוונים החומים בהירים והאפרפרים של משרד ממשלתי ממוצע. לרוב - עורכי דין אשר אתגרו את המערכת, אינם מקודמים לשפיטה (אני אומרת לרוב כיוון שישנם חריגים כגון יוצאי הקליקות לסיוע משפטי באוניברסיטת תל אביב שקודמו לשפיטה). 

השופטים ועורכי הדין מטעם המדינה (יהיו אלו עורכי דין מפרקליטות המדינה, במדור האזרחי, הפלילי או המנהלי) חולקים את אותן הנחות יסוד על העולם, על השפיטה, על המשפט, על השיפוט, על הנאשמים, על האזרחים. עורכי דין מטעם המדינה הינם דיירי קבע באולמות השופטים. עורך דין מטעם המדינה משובץ למספר רב של תיקים ביום - בפני אותו שופט/ת ובאותם תחומים, וההכרות היא בלתי נמנעת. 

לעומת זאת, עורכי הדין אשר עותרים כנגד המדינה, הם מיעוט. הם אינם דיירי קבע באולם השופט. הם אורחים לרגע. הם משולים לשחיין אשר מנסה לשחות כנגד הזרם, בנהר/אולם המשפט של "הגדולים"- או יותר נכון "הדיירים הקבועים". מטבע הדברים, עורכי דין שבוחרים לעבוד בפרקליטות המדינה, האזרחית או הפלילית, מחזיקים בהשקפת עולם שמרנית באופן יחסי. וכך למעשה, חולקים עורכי דין מטעם המדינה ושופטים, שעות רבות משותפות של דיונים, אולמות קבועים, שפה משותפת והשקפת עולם משותפת.

העבודה של עורך הדין של המדינה היא עבודה קלה. הם אינם עובדים בשעות חריגות. הם הולכים הבייתה בשעות מוקדמות יחסית. הם מגישים לבית המשפט כתבי טענות קצרים, ממצים, לא מנומקים, כמעט כאילו הם חשים שהתיק כבר מצוי בידיהם. לא משום שחלילה הוחלפו מסרונים עם השופט. אלא כי המסרונים כבר טבועים שם, ב"הביטוס" המשפטי, בהשקפת העולם, בהנחות היסוד, בתפיסות היסוד בנוגע לסדר הנכון של הדברים בעולם השיפוט והמשפט.

עורך הדין שמנסה לאתגר את הנחות היסוד של המדינה עובד שעות נוספות. החברים שלי, הקולגות שלי, עובדים גם בסופי שבוע, גם בשבתות, גם בלילות. "לא ישנתי כל הלילה, כתבתי ערעור". זו אמירה ששמעתי מלא מעט עורכי דין מן הקולגות שלי שמייצגים הורים מוחלשים אל מול רשויות הרווחה. חוסר שינה מאפיין את כל מי שמנסה להתגבר על קיר הברזל הכמעט בלתי עביר של המסרונים הבלתי כתובים של מערכת המשפט ופרקליטות המדינה - מסרונים שלא זקוקים לגלקסי או לאנדרואיד או לטלפון חכם מכל סוג שהוא - הם פשוט טבועים במה שמכונה השקפת עולם הגמונית משותפת. 

כשאני מנסה לאתגר את הנחות היסוד ששולטות במערכת הרווחה או הפסיכיאטריה, אני נזקקת לכתבי טענות ארוכים ומפורטים אשר מסבירים מדוע כל שלב בהליך האשפוז הכפוי ו/או הכרזת הילד/ה כנזקק/ת והוצאתו מרשות הוריו, או כל החלטה אחרת מטעם הרשות המנהלית, מקוממת את אמות הסיפים. עורכי הדין מפרקליטות המדינה שחשים שהתיק כבר מצוי בכיסם אינם עושים מאמץ. כל כתב טענות שלהם דומה למשנהו.

תחום הפסיכיאטריה והרווחה, בפרט, הינו תחום אשר נשען פחות על עובדות וראיות, ויותר על "תחושות" ו"התרשמויות". בתחום הערעורים על אשפוז כפוי סדרי הדין מאד מאד לא ברורים ועמומים (זהו נושא למאמר נפרד), ובתחום הרווחה לבית המשפט יש סמכות טבועה לעשות כמעט הכל, בשם "טובת הילד". כשסדרי הדין ודיני הראיות עמומים, נוצר פתח רחב להשקפות העולם של השופטים, שבאות לידי ביטוי בכל החלטה והחלטה.

הנחת היסוד של שופטים, שעד לא מזמן הייתה כמעט תורה מסיני, היא "חזקת התקינות של הרשות המנהלית". אם הרשות המנהלית עשתה כך וכך, היא כנראה צודקת. הסדקים בהנחת היסוד השגויה הזו טרם נבקעו, ויחלוף זמן (אם בכלל) עד שיבקעו ויחשפו את האמת הפשוטה: שלמדינה יש כוח רב מאד על האזרח הקטן, שכוח מוביל לעריצות ולהחלטות שרירותיות, ולפיכך תמיד יש להניח שהכוח מנוצל לרעה ולבחנו בשבעים עיניים.

בתחום הרווחה שופטי נוער ושופטי משפחה מניחים שפקידות הסעד צודקות תמיד, תסקירי פקידות הסעד מתקבלים ככזה וראה קדש, וחוסר האונים של אישה מוחלשת אשר ילדיה נלקחו ממנה, אשר בא מפעם לפעם בהתפרצות בבית המשפט, משחק לרעת האם או האב העומדים חסרי אונים אל מול הרווחה.

בתחום הפסיכיאטריה, ישנם שופטים אשר כמעט ותמיד פוסקים לטובת המדינה, היינו, שהאשפוז הכפוי הוא מוצדק: שופט אחד הצהיר בגלוי, במהלך כנס של וועדת "פסיכיאטריה ומשפט" של לשכת עורכי הדין, שבכל מקרה של ספק בנחיצות האשפוז הכפוי, הוא אינו מבטל את האשפוז, אלא פשוט מחזיר את הדיון בחזרה לוועדת הערר. רן רזניק דיבר על השופט הזה בתוכנית "סדר יום" של קרן נויבך, וציין כי השופט הזה כמעט ולעולם אינו משחרר אנשים המאושפזים בכפייה. כששופטים תומכים כמעט בכל פה באשפוז כפוי, ומשחררים מאושפזים מאשפוז-כפוי אך ורק לעיתים נדירות, וועדות הערר המחוזיות מקבלות מסר - שיש להן גיבוי, לכל החלטה, שערורייתית ככל שתנתן.

השופטת פוזננסקי כץ הודחה בשל מסרונים. זו הסוגיה הקלה, והיא נפתרה בהדחה, ובכך יצרה מראית עין של מערכת משפט אשר פתוחה "בלב פתוח ובנפש חפצה", לטענותיהם של הנאשמים, של המאושפזים בכפייה, של האמהות שילדיהם נלקחו מהם, של החייבים בהוצאה לפועל, ושל העותרים בעתירות מנהליות כנגד המדינה.

אבל תפיסות העולם המשותפות לפרקליטות ולמערכת המשפט, השקפת העולם המשותפת, והדבק ההגמוני המלכד את מערכת המשפט ואת עורכי הדין מטעם המדינה, כל אלו פועלים לעיתים רבות לרעת האזרח הקטן אך לא ניתן לחושפם באותה קלות שבה ניתן לחשוף הודעות טקסט משועשעות אך מטרידות.

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6294993