לשון הרע על ציבור

הוראת החוק שבסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, קובעת: 

• לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.

עם חקיקת החוק, הצהיר חבר הכנסת דב יוסף כי תכלית החוק הינה למנוע ממיעוטים בישראל את אותה חוויה משפילה אשר הייתה מנת חלקם של יהודים באירופה, אשר הצגתם באופן המבזה ביותר בעיתונות האנטישמית, הובילה לתוצאות החמורות ביותר אשר ניתן להעלות על הדעת.

בניגוד לאדם פרטי, ציבור אינו יכול לתבוע את עלבונו בתביעת לשון הרע בתביעה אזרחית, אלא אך ורק במסגרת הליך פלילי.

לא זו אף זו, אין מדובר בקובלנה פלילית אשר אדם פרטי יכול ליזום - שכן נדרשת הסכמת היועץ המשפטי לממשלה בכדי לפתוח בהליך פלילי בגין הוצאת לשון הרע על ציבור. 

מיהו אותו "ציבור" אשר זוכה להגנה שכזו? לא כל 'קומץ יחידים' אלא אך ורק ציבור המאופיין בשיוך מסוים - לדוגמא 'נשים', 'הומוסקסואלים', 'מזרחיים', 'מרוקאים', 'נכים' וכו'.

יש להבין בין 'לשון הרע על ציבור', לבין לשון הרע על קבוצה מסוימת, אשר ניתן לזהות את חבריה באופן ספציפי, ואז עסקינן ב'לשון הרע משתמעת' לפי סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965.

לקריאת המאמר המלא באתר חדשות מחלקה ראשונה - הקישו כאן.

מאמרי, אשר פורסם באתר 'חדשות מחלקה ראשונה', תחת הכותרת 'מיתוס המסוכנות והספין התקשורתי'- עוסק באנשים עם מגבלה ו/או תיוג פסיכיאטרי, כקורבן קולקטיבי של לשון הרע על ציבור, בשל האופן הדימוני והמגמתי שבו ציבור זה מוצג בכלי התקשורת.