מיתוס המסוכנות והספין התקשורתי
מאת עו"ד ענבל בר-און
מפעם לפעם אנו נחשפים בתקשורת לרצח מזעזע, כגון הרצח האכזרי שביצע איתי בן דרורבשלושת ילדיו, ומיד לאחר הרצח אנו למדים כי הרוצח היה "חולה נפש", ומכאן, ש"חולי נפש" הם למעשה רוצחים.
לא משנה שבמרביתם של המקרים נמצאים רוצחים שהעלו טענת אי-שפיות שפויים, וכשירים לעמוד לדין, ממש כפי שבמקרה של איתי בן דרור, נמצא כי הרצח תוכנן היטב מראש, ולא אי שפיות הייתה שם, אלא רוע צרוף ומוחלט.
תדמית ה"רוצחים" ה"מסוכנים" ה"מתפרצים" וה"בלתי צפויים" כבר דבקה באנשים אשר מוגדרים כ'חולי נפש', ואשר אין כל קשר בינם לבין אלימות/מסוכנות/פגיעה בזולת וכו', והנזק התדמיתי לקבוצה זו כבר נגרם, וזאת הגם שאנשים שתויגו כ'חולי נפש' נמנים עם הקבוצות המוחלשות והנרדפות ביותר בחברה, ולו בשל הסטיגמה שדבקה באנשים אלו, ו/או במעמדם המפלה בחוק:
מצבם המשפטי של אנשים אשר תויגו כ'חולי נפש' דומה במובנים מסוימים למצבם המשפטי של נשים, שחורים או יהודים בדורות קודמים שבהם אפלייתם מוסדה בחוק (לעניין זה ראו מאמרי ב'הארץ' - המעמד הנחות מכולם).
מיתוס המסוכנות אשר דבק בקבוצת אוכלוסיה זו נובע משני גורמים אלו:
א. חוק האשפוז הכפוי דורש כי לצורך אשפוזו הכפוי של אדם - תתקיים בו מסוכנות - כלפי עצמו או כלפי הזולת. לפיכך, כאשר הגורמים המאשפזים חפצים, מטעמיהם הפטרנליסטיים - לאשפז, גם אם אין בפועל מסוכנות, הם מאתרים ו/או מייצרים מסוכנות פיקטיבית ומאולצת, יש מאין, מן היקב ומן הגורן, אך ורק בכדי לשוות מראית עין של חוקיות לאשפוז הכפוי.
למה הדבר דומה? אישה נשואה בישראל אינה רשאית לבצע הפלה, אלא אם כן ההריון נוצר כתוצאה מרומן מחוץ לנישואין, מאונס, או שאינה כשירה נפשית לגדל את הילד. ברור שמרבית הנשים הנשואות מבקשות להפיל את העובר כשאין להן יכולת כלכלית לגדלו, אולם היות וכיום החוק אינו מכיר בעילה כזו, הנשים - ביחד עם הוועדות למניעת הריון, 'מכופפות' את המציאות, ומתאימות את המציאות לדרישות החוק.
בהליכי אשפוז כפוי מתרחש תהליך דומה כאשר הגורמים המאשפזים מבינים שברוב המקרים, המטופל אינו מסוכן, אולם אין דרך לכפות עליו אשפוז כפוי - אלא אם כן הוא "מסוכן", ולפיכך - ה"מסוכנות"נוצרת יש מאין.
הציבור הרחב אשר אינו מודע לצורך של הגורמים הרפואיים (הפטרנליסטיים, יש לומר) לכופף את המציאות - בכדי שזו האחרונה תתאים את עצמה לדרישות החוק, ולפיכך - מתקבע בציבור מיתוס בדבר "חולה נפש מסוכן" - ולא כך היא.
ב. בהליכים פליליים האינטרס של הסנגור הינו לפטור את הנאשם מאחריות פלילית, ולפיכך, סנגורים רבים מבקשים לשלוח חשודים ונאשמים להסתכלות פסיכיאטרית, תוך שהם טוענים שהנאשם/חשוד אינו שפוי. גם בשלב התשובה לכתב האישום - סנגורים רבים יטענו כי הנאשם פטור מאחריות פלילית בשל אי שפיות.
רצונם (לעיתים הציני) של סנגורים, להמנע בכל מחיר מהרשעה פלילית, תוך שהם מגלגלים את תפוח האדמה הלוהט של כתב האישום אל פתחי המערכת הפסיכיאטרית, גורם לכך שמתקבע בציבור דימוי סרק של "חולה נפש מסוכן". שוב, גם כאן, הדימוי אינו קשור למציאות, אלא למציאות מדומה אשר סנגורים ציניים יצרו, בכדי לנקות את לקוחותיהם מאשמה, ולפטור אותם מאחריות פלילית, תוך שציבור שלם מוכתם.
ניתן לקרוא את המאמר המלא - מיתוס המסוכנות והספין התקשורתי (חלק א') - באתר חדשות מחלקה ראשונה. בחלק ב' של המאמר המחשתי כיצד התקשורת תורמת ליצירת המיתוס השקרי של "חולה נפש מסוכן לציבור".
בסרטון היוטיוב הזה שבו אני מתראיינת, אני מדברת על יצירת מסוכנות "יש מאין" - לא רק על ידי הצוות הרפואי אשר מעוניין לאשפז, ולפיכך, מעוניין ב"מסוכנות" בכדי שתהא לו עילה לאשפז, אלא גם ע"י הוועדות הפסיכיאטריות, אשר לפעמים רואות בתפקידן "להגן על החולה" ולפטרן אותו, ולפיכך, מכוונות את השאלות אשר המאושפז בכפייה נשאל באופן מגמתי כך שהתוצאה תהא "מחלה", "מסוכנות" ו-"הצדקה" לאשפוז כפוי.
