מבחן הראיה המנהלית
מאת עו"ד ענבל בר-און
מבחן הראיה המנהלית מחייב את הרשות להסתמך על מידע אמין ורלוונטי בבואה לקבל החלטה אשר מושתת על אדני מידע זה. מבחן הראיה המנהלית גובש בידי השופט (בדימ.) זמיר בבג"צ 987/94 יורונט קווי זהב בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח (5) 412.
הרציונל למבחן הראיה המנהלית הינו שהדין אינו סובל החלטה ללא יסוד. הלכה היא שהחלטה מנהלית צריכה להיות מבוססת על תשתית של עובדות. אין יורדים לחייו של אדם ואין מקפחים פרנסתו על יסוד שמועות פורחות בלבד.
הליך הקמת התשתית העובדתית צריך לעמוד בארבעה מבחנים. ואלה הם:
(א) איסוף הנתונים: רשות המנהלית צריכה לאסוף את הנתונים הנדרשים לקבלת ההחלטה. לצורך זה עליה לפעול באופן סביר, לפי מהות הסמכות, מהות הרשות ונסיבות המקרה.
(ב) השייכות לעניין: באיסוף הנתונים חייבת הרשות המנהלית להבדיל בין נתונים השייכים לעניין לבין נתונים שאינם שייכים לעניין. הנתונים השייכים לעניין הם, ורק הם, השיקולים הענייניים שאותם רשאית הרשות לקחת בחשבון לצורך קביעת העובדות וקבלת ההחלטה.
(ג) אמינות הנתונים: בבג"ץ לנסקי נ' שר הפנים נקבע כי העדות צריכה להיות - בשים לב לנושא, התוכן והאדם שמסר אותה - עדות כזאת, אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת. מבחן זה אינו מחייב בהכרח ראיות אשר היו קבילות בבית המשפט.
(ד) ראיות מהותיות: התשתית צריכה להיות מוצקה במידה מספקת כדי לתמוך בהחלטה. מבחן זה מותיר בידי הרשות המנהלית מרחב, שבו היא משתמשת בשיקול הדעת שהוקנה לה ובמומחיות שנרכשה על-ידיה, כדי להעריך את המשמעות והמשקל של הנתונים אשר לפניה.
עם זאת, מידת הסבירות מחייבת כי המשקל של הנתונים שלפני הרשות יהיה כבד יותר ככל שההחלטה המינהלית מורכבת יותר או פגיעתה קשה יותר. פגיעה קשה במיוחד בזכות יסוד צריכה להתבסס על נתונים מהימנים ומשכנעים במיוחד. בע"ב 2/84 ניימן נ' וועדת הבחירות המרכזית נפסק כי: "...לגבי שלילתן של זכויות יסוד, לא די בראיות המתפרשות לכאן ולכאן... כגודל הזכות כך גם גודלה ועוצמתה של הראיה, המשמשת יסוד להחלטה בדבר הפחתתה של הזכות".
לשיטת המלומד יצחק זמיר, אשר התווה את המבחן, המבחן אינו בא לכבול את ידי הרשות, ואינו בא להכביד עליה, אלא נועד לתחום את הכרעות הרשות השלטונית במבחן הסבירות.
למאמר המלא באתר חדשות מחלקה ראשונה, הקישו כאן.
