על נפקותה המשפטית של ההגדרה הפסיכיאטרית

הדיון על פסיכיאטריה, הגדרות פסיכיאטריות, אשפוזים כפויים, ובמצבים פסיכיאטרים, חי ובועט בפייסבוק, באינספור דפים וקבוצות. יש הנוהגים להצביע על האינטרס הכלכלי של חברות התרופות לקדם הפצת אבחונן של מחלות נפש, כמו גם על הפוטנציאל הרע לשיטור חברתי שבהגדרה הפסיכיאטרית. אחרים, מתוך ניסיונם, טענו ששלילת קיומה של "מחלת נפש" מהווה הכחשת המציאות. האם ההגדרה הפסיכיאטרית הינה כלי לשיטור חברתי או שמא תיאור של מציאות קיימת?

 

הדילמה

 

הדיון במידת האמת או הכזב של ההגדרה הפסיכיאטרית הינו דיון רב-עשורי. התנועה האנטי-פסיכיאטרית אשר קמה בשנות ה 60' של המאה העשרים גרסה כי הגדרה פסיכיאטרית אינה אלא כלי לשיטור חברתי ורדיפת חריגים, נונקונפורמיסטים. טענת התנועה הייתה כי לאורך כל הדורות ניתן היה להצביע על תיוג מי שחרגו מהנורמות החברתיות של אותה תקופה;

 

כך למשל, בשלהי המאה ה 19, נשים אשר היו עצמאיות וחרגו מסד-המתווה של 'כיצד אישה צריכה להתנהג' לפי התפיסות הויקטוריאניות, הוגדרו כלוקות ב'אי שפויות מוסרית' (ג'פרי מוסאייף מייסון, בגנות הפסיכותרפיה: עריצות רגשית ומיתוס ריפוי הנפש, הוצאת מחברות לספרות, 1991);

 

עד שנת 1974 הוגדרה 'הומוסקסואליות' כ'מחלת נפש' ב DSM והגדרה זו הוסרה אך ורק בלחץ פוליטי. ההגדרה הפסיכיאטרית לא טמנה ידה בצלחת גם ככל שמדובר בעבדות. "עבד הבורח מאדונו" נחשב כ'חולה נפש', במחלת הדרפטורמניה, והתרופה הייתה מלקות ועבודה קשה.

 

למעשה ההגדרה הפסיכיאטרית מהווה כלי שיטור חברתי במובן זה שהיא מגדירה התנהגויות שהן במסגרת החופש (במובן ההופלדיאני) של אדם לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד החוק אינו אוסר זאת עליו (וזאת לפי עיקרון היסוד של הדמוקרטיה הליברלית), כעדות למחלת נפש, אך ורק משום שהן חורגות מנורמות חברתיות;

היות ולהגדרה פסיכיאטרית נלווית סנקציה בדמות סטטוס משפטי מפלה, ושלילה של סט של זכויות במובן המשפטי (לדוגמא הזכות להליך הוגן, הזכות לחזקת החפות ועוד) הרי שאדם סביר יזהר מלהתנהג התנהגות אשר סוטה מנורמות חברתיות באופן קיצוני, כדי שלא יוגדר כ"חולה נפש" שכן הגדרה זו טומנת בחובה לא רק  סנקציה חברתית, אלא שורה של סנקציות של שלילת זכויות משפטיות;

במובן זה מהווה התיוג הפסיכיאטרי אכן, כלי לשיטור חברתי. אדם יעדיף להימנע מהתנהגות אשר תיתפס בעיני החברה כ"סמפטום" ל"מחלת נפש" פן תידבק בו הסטיגמה, ועימה, שלילת הזכויות הקשה.

אך האם הדיון בהגדרה פסיכיאטרית ומידת אמינותה ומהימנותה, וכן מקומה במערך הכוחות החברתיים הינו אך ורק דיון ערכי או חברתי? היכן מקומו של המשפט בדיון זה?

דיון בעולם המשפט

 

בפסק הדין משצ'נסקי נ' פקיד השומה נדונה ההגדרה של 'מעביד' ו'יחסי עבודה' ונקבעה שם קביעה חשובה מאד. ההגדרה, כך נקבע בפסק הדין, של 'יחסי עבודה' משתנה ממטריה למטריה. לא הגדרת 'יחסי –עבודה' לצורך דיני העבודה כהגדרת 'יחסי עבודה' לצורך דיני המיסוי. ומדוע זאת?

 

דיני העבודה מעניקים זכויות לעובד. המשפט שלנו יטה להרחיב את ההגדרה של 'יחסי עבודה' גם כאשר אין תלוש משכורת אבל מתקיימים מאפיינים של יחסי עובד-מעביד, כדי להעניק לעובד זכויות סוציאליות, גם אם באופן רשמי ופורמלי ( היעדרו של "תלוש משכורת") אין יחסי-עובד מעביד. לעומת זאת, כאשר אנו במטריה של דיני המיסוי, הגדרת 'יחסי-עבודה' תיעשה בצמצום, וזאת מפאת שדיני המיסוי מטילים סנקציה פלילית על מעביד אשר אינו מנכה מס במקור;

 

או במילים אחרות: כאשר ההגדרה המשפטית מובילה להענקת זכות- יש לפרשה בהרחבה, וכאשר ההגדרה המשפטית מובילה לשלילת זכות, יש לפרשה בצמצום. 'יחסי עבודה' הם דבר אחד לעניין דיני העבודה (הגדרה מורחבת) ודבר אחר לעניין דיני המס, והסנקציות הפליליות שהם מטילים (הגדרה מצומצת).

 

הוא הדין לעניין מתנה.  סעיף 6 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 קובע כי: "הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע, חזקה עליו שקיבל אותה, זולת אם הודיע למציע על התנגדותו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה".

 

האם מתנה אשר ניתנת לאיש ציבור, מקימה חזקה שאיש הציבור מסכים לקבל את המתנה? לכאורה לפי חוק החוזים כן, אבל לחוק החוזים נפקות אזרחית, משמעות ביחסים אזרחיים. איש ציבור אשר מסכים לקבל מתנה, עובר עבירה פלילית וזאת בניגוד לס' 290 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. היות והנפקות של ההסכמה המיוחסת בשתיקה, אשר יוצר חוק החוזים, הינה פלילית, נפרש בצמצום "הסכמה" זו לצורך הדין הפלילי, בעוד שנפרשה בהרחבה לצורך חוק החוזים או חוק המתנה, התשכ"ח – 1968.

 

אותה הגדרה, אם-כן, של "הסכמה" תפורש בהרחבה לצורך חוק אזרחי (חוק החוזים, חוק המתנה) ותפורש בצמצום לצורך דין פלילי (חוק העונשין, התשל"ז – 1973). הרציונל הוא שחוק החוזים וחוק המתנה מזכים את המקבל, ואילו ס' 290 לחוק העונשין, התשל"ז – 1973 מעמידים אותו בסכנת אשמה פלילית.

 

ואם זה טוב?

 

ברחבי הפייסבוק וברשת האינטנט ניתן לקרוא סיפורים אישיים של גולשים אשר סבלו במהלך חייהם מקשיים שונים. כאשר גילו שלקושי הזה ישנו שם (שם כלשהו של מחלה או של הפרעה נפשית) חשו הקלה ש"לדבר הזה יש שם". לפי התיאורים של רבים אשר משתפים את חוויותיהם בנושא זה, זו הייתה בשבילם נקודה שממנה מתחילה העצמה.

 

כיצד ניתן ליישב את הסתירה, לפיה הגדרה פסיכיאטרית מהווה, מחד, פלטפורמה ופיגום לשלילת זכויות ומאידך, כפי שניתן להיווכח בסיפורים רבים המתפרסמים ברשת האינטרנט, הגדרה זו היוותה כלי להעצמה?

 

התשובה הינה פשוטה, לפחות מבחינת המשפט:

 

כאשר ההגדרה הפסיכיאטרית מהווה פלטפורמה להענקת זכויות מצד המדינה לפרט, או כאשר ביחסים בין אדם לבין עצמו היא מהווה כלי העצמה (שכן מאפשרת לאדם לתת שם לתופעה ממנה הוא סובל) יש לפרש הגדרה זו בהרחבה;

 

כאשר הגדרה פסיכיאטרית מהווה פלטפורמה אשר מעליה נבנה מערך של הצדקה לשלילת זכויות (ראה לדוגמא: חוק האשפוז הכפוי, אשר שולל זכויות אזרח באופן לא חוקתי ) יש לפרש הגדרה זו בצמצום רב;

 

הגיון זה מתבקש מעקרונות שיטת המשפט הכללית:

 

בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, אותה הגדרה של "ראיות לכאורה" פורשה בצמצום כאשר נפקותה שלילת חירות ע"י מעצרו של אדם, ובאופן לא מצמצם כאשר נפקותה פתיחת הליך פלילי כנגד אדם, שכן 'שלילת חירות במעצר' זוהי סנקציה חמורה יותר מאשר פתיחתו של הליך פלילי.

 

הלכת רע"א 3323/98, בנימין זקן נ' קצין התגמולים, דינים עליון, כרך סד, 754  (להלן: "הלכת בן זקן") דנה בס' 18ו לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1059 [נוסח משולב] אשר מאפשר תנאי התיישנות מיוחדים, לרבות תשלום תגמולים רטרואקטיבי לנכה צה"ל אשר מפאת נכות-נפשית לא הגיש תביעתו בזמן;

 

הלכת בן-זקן קובעת כי גם אם האדם מוכר כלוקה כנכות נפשית לצורך חוק התגמולים (קרי: לצורך קבלת קצבת נכות לפי חוק זה), הרי יש לפרש בצמצום את הגדרת 'מחלת-הנפש' כאשר בכוחה של הגדרה זו להעניק למבקש חסינות  מפני התיישנות  מכוח החריג שבס' 18ו לחוק הנכים;

 

באותו פסק דין נפסק כי שלושת העותרים, הגם שהוגדרו כ'חולי נפש' לצורך קבלת קצבה, אין הגדרה זו די בה כדי לאפשר לתובעים את הפרורגטיבה של קבלת תגמולים רטרואקטיביים;

 

בכדי להעניק למבקשים זכות (תגמולים רטרואקטיביים תוך החלת החריג להוראות ההתיישנות) פירש ביהמ"ש בצורה מצמצמת  את הגדרת 'מחלת-הנפש' (ביהמ"ש פסק כי אין די ב'מחלת נפש' אלא צריך שתהא פגיעה קשה ביכולת להגיש תביעה בזמן);

 

ההיגיון המתבקש הינו שבית המשפט, אשר פירש בצמצום את המושג 'מחלת-נפש' לצורך הטבה סוציאלית באופן רטרואקטיבי, צריך לפרש אותה בצמצום יתר דווקני, בבואו לשלול חירות מאדם עפ"י חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991.

 

חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 (או "חוק האשפוז הכפוי"), הינו חוק דרקוני אשר הסמכויות שהוא מעניק לפסיכיאטר המחוזי לשלול חירויות אדם, מרחיקות לכת ואף עולות על סמכויות ראש השב"כ.

 

החוק הזה מפלה לרעה את מי שמוגדרים כ'חולי נפש' לעומת חשודים בעבירות (וראו מאמר שפרסמתי בנושא);

 

לחשודים בעבירות ונאשמים בהליכים פלילים שורה של זכויות דיוניות וחוקתיות אשר החוק שלל ממי שמוגדרים כ'חולי נפש', ועל כן הגדרתו של אדם כחולה נפש אין פירושה אך ורק שלילת זכות אחת ממנו, אלא סט של זכויות ומעמד משפטי מפלה;

 

ההיגיון אשר בא לידי ביטוי  בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 וכן במשצ'נסקי נ' פקיד שומה, קובע כי אם לצורך מתן זכות יש לפרש את ההגדרה בצמצם, מקל וחומר לצורך שלילת סט של זכויות, יש לפרש את ההגדרה בצמצום דווקני מאד. ההגדרה של אדם כ'חולה נפש' מעמידה אותו במעמד משפטי מפלה ביחס לאסירים, עצורים ונאשמים ועל כן לצורך שלילת זכויות יש לפרש את ההגדרה בצמצום רב;

 

יש לפרש את ההגדרה באופן נרחב כאשר ההגדרה מעניקה זכות סוציאלית (כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 אוחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1059 [נוסח משולב], למשל ) אך באופן מצמצם כאשר ההגדרה שוללת זכויות חוקתיות.

ההגדרה הפסיכיאטרית ועיקרון החוקיות

 

להגדרה הפסיכיאטרית נפקות נוספת בהקשרם של עקרונות יסוד משפטיים. ההגדרה הפסיכיאטרית של 'מחלת נפש' כמשמעותה בחוק טיפול בחולי-נפש, התשנ"א – 1991 אין משמעותה אך ורק שלילת חירות ("הצורה הקשה והכואבת ביותר של שלילת חירות", כפי שהגדיר זאת השופט אילן בב"ש 196/80 מיכאל טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 332), אלא יש בה אלמנט נוסף, של היעדר ודאות.

 

בשל היות הגדרה זו נזילה (שלא לדבר על – לוקה בהיעדר מהימנות מבחינה מדעית, ראה לדוגמא Stuart A Kirk & Herb Kutchins, The Myth of the Reliability of DSM Journal ofMind and Behavior, 15(1&2), 1994, p. 71-86), יש בהגדרה זו, כאשר היא משמשת פלטפורמה לשלילת חירות "בצורה הקשה והכואבת ביותר" (כפי שהגדירו זאת בתי המשפט) משום פגיעה קשה בעיקרון החוקיות; 

 

עיקרון החוקיות קובע כי חוק פלילי, אשר שולל חירותו של אדם ומטיל עליו סנקציה, צריך להיות ברור וודאי. ההגדרה הפסיכיאטרית, אשר מובילה לשלילת חירותו של אדם בדרך קשה יותר מאשר עונש-מאסר-פלילי (ראה לעניין זה מאמרי 'חוק לא חוקתי) , הינה בלתי ברורה, נזילה, ומשתנה מתרבות לתרבות ומקבוצה לקבוצה. בהיותה תיוג אשר מוטל על אדם, הגדרה זו הינה במידה רבה מאד פונקציה של מידת הנכונות של הסביבה לתייג (ראה לעניין זה שלמה גיורא שוהם, אות קין, שוקן, 1983, ארווין גופמן, סטיגמה, הוצאת רשפים, 1983 וכןK.J. Erikson, “Notes on the Sociology of Deviance”, in H.S. Becker (ed), The Other Side, The Free Press, 1967, pp. 9 – 21).

למעשה כאשר ההגדרה הפסיכיאטרית משמשת כפלטפורמה לשלילת חירות, בהיותה נזילה ולא ודאית, הרי שיש בשימוש בהגדרה זו כמנוף לשלילת זכויות הפרט- משום פגיעה קשה מאד בעיקרון החוקיות;

 

בע"א 8797/99  חנן אנדרמן ו 12 נ' וועדת הערר המחוזית לפי חוק התכנון והבניה – חיפה, דינים עליון, כרך ס', 782, נפסק כייעודי קרקע בתוכנית לא מפרשים פרשנות רחבה, אלא פרשנות מצמצמת, וזאת לאור התכלית של פרסום תוכניות בנייה- אינטרס הודאות וההסתמכות של התושבים;

 

באותה מידה- היות ומעצם הגדרתו של אדם כ"חולה נפש" נשללות ממנו זכויות כה רבות, לפי חוק האשפוז הכפוי, הרי שיש לפרש הגדרה זו בצמצום רב, שכן מנגד עומדת חירות האדם, ואדם צריך לחיות בוודאות לגבי הידיעה 'אימתי שוללים את זכותו'; 

 

ככל שאנו מתקרבים לפריפריה של הגדרה זו, ומרחיבים אותה אל עבר כל התנהגות שנראית לנו ש'אינה נורמלית' כך אנחנו הופכים את ההגדרה הפסיכיאטרית לפלטפורמה של פיקוח על התנהגויות חברתיות לא רצויות. (ראה: מישל פוקו, תולדות השגעון בעידן התבונה, בית הוצאה כתר, 1972).  

 

סיכום ומסקנות

הגדרה במשפט יכולה להיות מפורשת בהרחבה כאשר ההגדרה מעניקה זכות, ובצמצום כאשר הינה באה לשלול זכות;

 

את ההגדרה של 'מחלת נפש' יש לצמצם בצמצום רב ודווקני מאד בבואו של בית-המשפט להטיל על אדם סנקציה של אשפוז כפוי, וזאת משום שחוק זה סוטה מעקרונות היסוד של השיטה המשפטית בהיותו שולל זכויות בצורה דרקונית מאדם, ללא הגנות פרוצדורליות מספיקות, ואינו חוקתי.